ראשית, אפתח ואומר שהנני בעל כיפה סרוגה, לומד בישיבה גבוהה (לא רואה טעם לומר היכן, וכן אני לא מתכוון להתגייס, כי אם להגות בתורת השם יומם ולילה), כך שהנני מכיר את הציבור הדתי לאומי מקרוב, אך מסתייג מאוד מדעותיו והשקפתו. אני רוצה להעלות מספר נושאים שלי אישית מאוד כואבים ומפריעים, ולאחר מכן לשאול את השאלה הנדרשת (בסוף תגיע השאלה). נתחיל בתנועת בני עקיבא, אישית, בתור אחד שגר די קרוב לסניף כזה, אני יכול לומר, שכל פעם, אני מזדעזע מחדש ממה שהולך שם, המתירנות הזאת, החופש הזה שיש בין בנים לבנות, עצם ההתערבבות האחד עם השניה, השפה הלא נקיה ששומעים (בגיל כל כך צעיר, בכלל מזעזע), וכן הלאה על זו הדרך. אני לא חושב שיש מקום לדבר כזה בתורת ישראל הקדושה, וכמוני לשמחתי חושבים כל גדולי הדור מאז ועד היום, אז כך שיש לי על מי להסתמך (ולאו דווקא כשמדובר על בני עקיבא, אלא בכלליות על חברה מעורבת כזו). אנחנו נמצאים בדור, אשר עיקר ניסיונו (וזה ידוע לכולם), הוא בכל עניין הצניעות, אצל בנים שמירת היסוד, וכן הלאה אין צורך להרחיב לדעתי. אז איך אפשר בכלל מלכתחילה, להכניס עצמנו לנסיונות כל כך קשים, אשר הגמרא כבר אומרת שאם אדם מכניס עצמו לניסיון, אפילו אם עמד בו נקרא רשע גמור. עוד דבר כואב, הוא הפשרנות הבלתי נסבלת הזו, אני יכול להעיד על תפילות ערבית של חול בבית כנסת, שמסתכמות ב6 וחצי דקות, האם יש לזה מקום ו הגבאי מסתכל עלי בעיניים זועמות "נו, שיסיים כבר 18 כמה זמן לוקח לו. הוא כבר 10 דקות מתפלל", שלא נדבר על הדיבורים הבלתי נסבלים, בקריאת התורה, ב18 כשאנשים סנטימטר ליד זועקים את נשמתם לבורא יתברך, תעודת עניות. חוסר הצניעות באולפנות, חוסר התשוקה והחשק להכנס אל דפי הגמרא מצד לומדי הישיבה התיכונית, כי לא יעזור כלום, וזה מוכח ובדוק, אם רוצים לצאת תלמיד חכם, אי אפשר לחיות את שתי העולמות, אי אפשר שיהיה פלאפונים עם אינטרנט בחופשיות, וצלצולים, פשוט אי אפשר לשלב בין לימודי חול לקודש, לא נתפס איך ציבור שלם, אשר גדולי דור יכלו לצאת מתוכו, הולך לאבדון, ועלינו לבכות על כך יום ולילה. המצב בישיבות התיכוניות היום (ואני לא מדבר על שעלבים וכדומה, כי זה שיש ישיבה אחת טובה מבין עשרות, זה כבר מאיד על משהו). עוד דבר, הוא הסגידה הנוראה הזאת "לצבא הגנה לישראל", אין ספק, מי שנמצא בקרבי ומוסר נפשו, מצווה אכן יש בידו, אך האם יש בכלל מקום לאבד תלמיד חכם בשביל גיוס לצבא? התשובה אני חושב ברורה, ואפילו אפילו הרב קוק זצ"ל, אמר שתלמידי החכמים מגנים ומצילים הרבה יותר מהחייל הנמצא בגבול, ציבור שלם, שעושה את צה"ל לדבר הכי קדוש עלי האדמות, שאין עליו פשרות, שנה וארבע, אני בצבא ויהי מה! אז לא, אי אפשר לצאת אחר כך גדול דור, ותלמיד חכם, וכן, אני יודע שיש רמים וראשי ישיבות שהיו מ"פ בצבא, זה לא אומר כלום, אם נשווה אותם לגדולי ישראל, כמו החזון איש, כמו הרב שך זצ"ל וכן הלאה, זה לא אותה מדרגה בכלל. ואפילו אם לא נלך כל כך גבוה, עדיין הרמה היא לא אותה רמה, וזה ידוע לכולם ולשקר את עצמנו פשוט אי אפשר. ישנם המון בחורים, טובים, חכמים, אשר בקלות יכלו לצאת תלמידי חכמים וגדולי ישראל הבאים, אך במקום זה הם מוצאים עצמם במכינה כזו או אחרת, אשר פותחים דף גמרא בשנה, וגם זה במקרה הטוב. ושלא נדבר על השיער הארוך, ממש מנהגי הגויים מול עיניינו. והכיפה? רואים אותה? כי אני אישית לא כל כך מצליח לראות. אתה יכול לעבור ליד בנאדם ולא להבחין בכלל אם הוא חובש כיפה, אז למה הוא שם אותה? הרי אין לה שיעור, הוא לא נוהג כפי ההלכה, אזי נחשב כאילו הולך ללא כיסוי ראש. נכון, גם בציבור החרד לדבר השם ישנם אנשים שסוטים מהדרך, אלו דברים ידועים, אך שם זה לא שיטה, זאת לא הדרך, ומי שסטה ממנה מחזירים אותו חזרה למקום האמיתי ברוב המקרים. וגם אם לא מצליחים, אותו בחור יודע את האמת. בניגוד לכאן, שאנשים פשוט מחזיקים ידיים האחד לשניה ברחוב, (וכן, הם לא נשואים, נו כן..בני 16 והיא בכלל בלי כיסוי ראש). והם הולכים ואף אחד לא מוחה על זה, ואף אחד לא צועק על זה. אני בתור אחד שלומד בישיבה עם כיפות סרוגות, רואה לנגד עיניי, שבהחלט יש אנשים חרדים לדבר השם (אפילו אם הכיפה שלהם סרוגה, אני בכלל לא נותן לזה חשיבות), ובהחלט מקפידים על מצוות קלה כבחמורה, וכנ"ל ישנן בנות צנועות ביותר, אשר אחרי החתונה לא ישימו חלילה את הפאה המזעזעת הזאת אשר אין בה כל טיפת צניעות, אלא ילכו עם מטפחת אשר תכסה את כל הראש, אז נכון, יש המון כאלו אבל זה לא הרוב, וזה מה שכואב. וכאן מגיעה השאלה. למה אף אחד לא צועק, למה לא קם ראש "הציונות הדתית" (אם אפשר לקרוא לדבר הזה ככה), ואומר די!, עד כאן!, אין יותר חברה מעורבת, אין יותר את הפריצות הבלתי נסבלת הזו, אין יותר את הפשרנות הזאת, תפילה זו תפילה, לימוד תורה זה לימוד תורה, והוא לנגד העיניים שלנו תמיד, בלי הפסקה, צבא? במקרים חריגים. אבל ממש לא בתור אג’נדה כזו או אחרת. מדוע, מדוע, אף אחד לא קם וזועק. (אכן, זו שאלתי). טובת העם היהודי לנגד עיניי, ויש בי אהבת ישראל לכל אחד ואחת מנשמות ישראל הקדושות והטהורות. בשורות טובות , ויהי רצון שנזכה מהרה לראות את מלך המשיח.

אף אחד לא צועק מפני שבצעקות לא מתקנים שום דבר, אלא בחינוך שהוא מלא אהבה וראיית החיוב שאצל האחר, גם אם הוא שונה ממני. צריך לדעת שעיקר גדול בחינוך וביכולת לתקן הוא תלוי ביכולת לראות את החיוב שבאחר. ומי שאינו מסוגל לראות את החיוב שבאחר, ורק מוצא בו פגמים - אולי יוכל לצעוק, אבל לא לחנך ולא לתקן באמת. וכך הם דברי רבנו הרמח"ל בספרו מסילת ישרים בסוף פרק יט העוסק במדת החסידות, שדרך החסיד היא "ללמד סנגוריה על הדור כולו" - כלומר גם על הרשעים. ועיין ליקוטי מוהר"ן תורה רפ"ב. ומרן הרב קוק במקומות רבים. ומה שכתבת שעיקר עניין הדור הוא בשמירה על הצניעות, אינני יודע מניין לך רז זה? כמובן בכל דור צריך לשמור על הצניעות, אבל יותר נראה שבדור כמו שלנו עיקר המבחן של הצדיקים הוא באהבת ישראל, כלומר, ביכולת של כל לומד תורה, לא למנות פגמים של אחרים, אלא בללמד עליהם סנגוריה, שהוא מקצוע גדול בתורה. ולצערי הרבה נכשלים בזה, יותר מאשר נכשלים בעניייני צניעות. לדוגמה, בעניין תנועת בני עקיבא, שהיא תנועת נוער ששמה לה למטרה לחנך את הנוער לאהבת העם התורה והארץ. כמובן שאין זו חוכמה לחנך את המחונכים, תנועת בני עקיבא מנסה לחנך גם את אלה שעדיין צריכים תיקון וחיזוק. אפשר להזדעזע ולצעוק כמה שהאחר לא צנוע, ואפשר פשוט להתחבר לנוער הזה, לאהוב אותו ולהעלות אותו לאט לאט. לפעמים כל כך לאט שזה קצת מייאש, אבל רק מי שמעריך את העבודה החינוכית הגדולה יודע את הערך של הטיפול בנוער הזה. אשרי מי שנוטל חלק בהשבת בנים לחיק אביהם שבשמים, גם אם בדרך הם לא תמיד הכי צנועים בעולם. זה באמת משמח לחשוב שכל גדולי הדור חושבים כמוך, אבל גדולי הדור גם יודעים את הערך של החינוך האיטי שלא מתייאש משום יהודי, אפלו אם הוא בתנועת בני עקיבא. ומכל מקום לראות את החיוב הגדול שבתנועת בני עקיבא הוא משימה קשה הרבה יותר מלא לראות מראות לא צנועים, והוא הניסיון הגדול של דורנו, והלוואי ויותר בחורי ישיבות היו עומדים בו. בוודאי שגם היו יכולים לעזור לרומם את התנועה, במקום לעמוד מן הצד ולזרוק עליה רפש. כך גם בעניין אורך התפילה. זו לא חוכמה להתפלל רבע שעה תפילת עמידה כשאתה לאחר יום שלם של לימוד תורה. וחוכמה הרבה יותר גדולה להבין את הערך של תפילה של אדם שכל היום עסק בפרנסתו ובענייניו הדחופים ולמרות עייפותו וקשיו הרבים הוא מגיע לתפילה בסוף יום עמוס. באמת יותר קל להתפלל אפילו חצי שעה, מללמד זכות על אדם כזה, אבל מידת של חסידים היא שהם מוצאים חיוב אפילו באנשים שתפילת שמונה-עשרה שלהם היא רק 2 דקות. כמובן שהציבור הזה לא סוגד לצבא, אלא מוסר את הנפש על המתנה היקרה ביותר שנתן לנו הקב"ה בדורות האחרונים - על האפשרות שחיי יהודים לא יהיו הפקר. במשך מאות שנים היה מותר להרביץ ליהודים, לרצוח אותם, לגנוב וגזול ולאנוס - ולא היה מושיע. בפרעות ת"ח ת"ט גוי אחד הרג שש מאות בחורים יהודים - ולא היה אפילו אחד שהעיז לעמוד לנגדו (מתוך הספר יוון מצולה) וברוך ה' היום הקב"ה נוקם את נקמתנו מן הגויים על ידי שלוחיו בצה"ל, היום מי שרוצה לרצוח יהודים יודע שיש מי שירדוף אחריו וידאג שהוא ישלם על כך מחיר. האם דבר זה קל בעיניך? האם אתה מעדיף שחייליו של אבו-מאזן ישמרו עלינו? או אולי מוברך נשיא מצרים? איזו כפיות טובה היא האמירה שאתה לא רוצה להתגייס, כלומר, שיהודים אחרים ישמרו עליך - זה אתה מסכים, שהרי גם אתה לא מוכן שגויםי ישלטו עלינו, אבל את חלקך בשמירה על האומה ועל חיי היהודים - אתה לא מוכן לתרום. ובנוסף אתה עוד לועג לאלו שמוכנים למות כדי שעם ישראל יחיה? ואני תמה: זוהי דרכה של תורה? הפאה אולי מזעזעת אותך, אבל לדעת הרבה פוסקים היא דבר המותר. (כן, יש גם גדולי דור שפסקו שמותר לאישה ללכת עם פאה. לא כולם מתירים, אבל גם לא כולם אוסרים). סוף דבר, מוטב להתמקד בחיוב שבעם ישראל. לא מספיק לכתוב שאוהבים כל נשמה, צריך גם לראות את החיוב שבה, ואז זוכים להרבה דברים טובים, שהרי אין הקב"ה אוהב אלא את מי שאוהב את בניו ומלמד עליהם זכות, (הרמח"ל שם).