האם אנו בציבור הדתי לאומי לא מקדשים יתר על המידה את ארץ ישראל, ובעצם מנווטים את מרב כוחנו על אדמה שהיא חומרית ולא על התורה והמצוות? שמעתי משפט חכם שאומר: שבלי ארץ ישראל התקיימנו 2000 שנה ואילו שניה בלי תורה לא נוכל להתקיים בכלל. האם יש מקום בכלל אף להקריב חיי חיילים (אנוכי חייל) כדי לשמור על פיסת אדמה? כי אין כאן משום ייהרג ואל יעבור. כמובן שכאן נכנסת השאלה, האם מבחינה הלכתית יש וצריך למות על "חתיכת" אדמה מארץ ישראל או שחיי אדם קודמים לאדמה? אני מודע לזה שזו שאלה ידועה אבל הייתי רוצה תשובה. כמובן שאנו נמצאים בשלב של מלחמת מצווה וצריך להגן, אבל בהנחה שהיה עכשיו שורר שקט ממושך וכו’, האם היה מקום להקריב חיי חיילים על אדמה? נ.ב איני רוצה שישתמע מהשאלה כאילו יש לי בעיה עם זה אני פשוט לא מבין כביכול מהם "סידרי העדיפויות".

שלום לך, ההנחה שבשאלתך, כאילו ארץ ישראל היא פיסת אדמה ולא תורה, היא טעות גמורה. התורה מצווה עלינו להלחם על הארץ הזו, לכבוש אותה, להפריח את שממותיה ולכוננן בה שלטון יהודי. וכי מצווה של תורה, שאנו מצווים למסור עליה את הנפש במלמה היא "פיסת אדמה חומרית"? חס ושלום. ישוב ארץ ישראל הוא המפתח לכל המצוות כולם. ועיקרה של תורה ניתנה כדי שתתקיים בארץ, ולא בגלות. והרבה מצוותיה אינן יכולות כלל התקיים אלא בארץ. ועיקרה של יצאת מצרים לא באה אלא כדי להביאנו אל הארץ הזו, כפי שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו: "ודור רביעי ישובו הנה" - כלומר, לארץ ישראל. ורבותינו הפליגו בערכה של מצוות ישוב ארץ ישראל עד שאמרו שהיא שקולה כנגד המצוות כולן. הקושיה איננה מדוע אנו מוסרים את הנפש על ארץ ישראל, אלא כיצד יתכן שיש שומרי תורה ומצוות שמתעלמים מחובתם ההלכתית להיות שותפים בכיבוש וישוב ארץ ישראל עד שהם נשארים בגלות גם כאשר שערי הארץ נפתחו? אומנם התקיימנו בגלות 2000 שנה בלי ארץ ישראל, אבל לקיום הזה קורא הגר"א (בהוספות שבסוף פירושו לספרא דצניעוא) שזה קיום בקבר. עם ישראל התקיים בצורה ניסית בגלות, אבל לא היה עם חי. הפרטים, היחידים חיו, וגם זה בקושי. העם בכללותו מת. הרוח הלאומית הייתה רדומה והאומה לא התקיימה כיחידה לאומית, אלא כעצמות פזורות בקבר, שהם יחידים שפזורים בארבע קצוות הארץ. מצב שהנביא יחזקאל (פרק לו) מתאר כחילול ה' הגדול והנורא. ברוך ה' ששבנו לארץ ישראל, ועם ישראל חזר לחיות. לא רק כיחידים אלא כעם. יש לנו ממשלה וצבא (שאתה זוכה לשרת בו), ומדינה ואנו מופיעים כעם בין האומות. וחילול ה' הנורא של הגלות הולך ונמחה, ובמקומו קם קידוש ה' הגדול שבקימה המחודשת של העם לחיים בארץ האבות. האם היצאה מן הגלות היא רק "פיסת אדמה"? המלחמה על ארץ ישראל היא מלחמה על גאולתינו, על היכולת שלנו לחיות כעם, על זכותינו להגן על עצמנו, על כך שלא נהיה תלוים בהגנה של אחרים, שכידוע לא כל כך ממהרים להגן עלינו בשעת הצורך. השאלה אינה: אדם או אדמה, אלא עם חי או עם מת. מפני שעם תלוש בלי ארץ לא יכול לחיות. הוא יכול בדוחק שלא למות, אבל לחיות חיי עם שמקדש שם שמים אי אפשר בלי ארץ ישראל. אומנם כל זה נכון גם אילו הייתה לפנינו שאלה מעשית, אלא שבמצב הנוכחי זו אשליה לחשוב שאם ניסוג מחלק מארץ ישראל נציל בכך חיי חיילים ויהודים. האמת הפוכה. כל הנסיונות להגיע להסכם עם אויבנו תמורת ויתורים והחרבת ישובים גרמו להרג גדול יותר של יהודים, אזרחים וחיילים. המלמה עם אויבנו היא על כל הארץ. הם לא מסתפקים בפחות. וכמה שנותנים להם יותר תאבונם רק הולך וגובר. והמחשבה כאילו יש כאן מלחמה רק על חתיכה אחת מארץ ישראל (ולכן אולי חיי אדם עדיפים ממנה) היא דמיונית. דווקא אם נהיה חזקים ונחושים באהבתנו לארץ ובקיום מצוות ישוב הארץ, נזכה בע"ה לשבת בה בשלום ובנחת. כל טוב