שאל את הרב

  • תורה, מחשבה ומוסר
  • שאלות כלליות

שמחה ודרכיו

undefined

הרב ש. יוסף וייצן

י"ח אייר תשס"ט
שאלה
מהי שמחה, ומהם הדרכים להגיע אליה? האם נכון לאמר שע"י פעולות פיזיות אפשר להגיע לשמחה רוחנית? אם אפשר בבקשה, אם אין יותר מדי טירחה לרב, לרשום מקורות מאוד אודה על כך.
תשובה
המקורות לענין השמחה הם רבים מאד ולא אוכל במסגרת זו לכותבם. כל ספר מוסר ספר אמונה [מהר"ל, כוזרי] או ספר שמדבר על כוחות הנפש בין בסגנון חסידי ובין בסגנון עממי יותר מדבר על השמחה. באופן כללי ניתן לומר, שהשמחה קשורה למפגש עם מציאות חדשה שהיא משלימה את האדם בדבר שלא היה לו קודם. הרגשת השלמות היא קשורה למציאות השמחה. [כך ע"פ המהר"ל במס' מקומות]. מהו הדבר שגורם לאדם שלמות? לפעמים זה יכול להיות משהו רגעי וחולף אולם לפעמים זהו דבר שיכול להישאר עם האדם באופן יותר תמידי. האפשרות שהשמחה תבוא על ידי פעולות חיצוניות היא אפשרית אולם משום שמדובר על פעולות חיצוניות הרי הם פעולות שהרושם שלהם הוא זמני ורגעי, בחלוף זמן קצר האדם ירגיש את החיסרון ואת אי הרגשת השלמות. לפעמים שמחה חיצונית היא סוכריה שבתחילתה היא סוכריה מתוקה אולם לאחר זמן היא יכולה לההפך להיות משהו כובל ומשעבד. אדם מרגיל את עצמו שהשמחה שלו תלויה בפעילות חיצונית. אנו צריכים לחתור שהשמחה תהיה קנין בנפש שהיא תהיה דבר פנימי שהולך איתנו לכל מקום. אדם למשל שקונה את מידת העין הטובה יזכה להרבה רגעים של שמחה משום שהוא בכל הזדמנות יפגש עם טוב בעולם. ודאי שאם השמחה החיצונית מחוברת לערכים חשובים היא יכולה להתהפך משמחה מקומית לשמחה קבועה יותר. בדברי חז"ל יש מקורות רבים על ענין השמחה. אחד המקורות המפורסמים אלו דברי חז"ל על קהלת, שבו במקום אחד יש הסתייגות מהשמחה ובמקום אחר יש אהדה לשמחה, ואלו דבריהם (מסכת שבת ל,ב): "ושבחתי אני את השמחה שמחה של מצוה ולשמחה מה זה עשה זו שמחה שאינה של מצוה ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצוה שנאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'". ואלו דברי הרב קוק בפירושו שם דברי חז"ל אלו (עין איה שבת א, פרק שני, צח): "ושבחתי אני את השמחה זו שמחה של מצוה, ולשמחה מה זו עושה זו שמחה שאינה של מצוה. ההתנהגות בדבר הנטיות הטבעיות של האדם ע"פ דרכי הצדק המוסר והתורה, אפשר שיפלו בהם שני מיני טעיות רחוקות זו מזו בקצוותיהן, שהרי האדם כמו שהוא נולד בטבעו הפרוע "עיר פרא אדם יולד" צריך הוא להכשר ותיקון בנטיותיו והדרכתו. אמנם ההכשר והתיקון צריך להיות לא להדריכו ההיפוך ממה שהוא עליו מוטבע, כי בזה לא יצליח, כ"א לחקור בחכמה את המטרה השכליית של הנטיות הטבעיות שבו, ולהעמידן במערכת הנהגתן לא ע"פ פראותן הטבעית כ"א ע"פ המטרה של החכמה והצדק שלמענם נוצרו. נמצא שמי שמסתכל בגריעותן של הנטיות הטבעיות שבאדם כשהן הולכות ע"פ הטבע הגס, ובעבור זה הוא מתקצף עליהן להעביר עליהן את הדרך ולהנהיג את נפשו, או את נפשות זולתו, ע"פ דרך שכל שהיא הפוכה מהנטיות הטבעיות, ודאי לא יצלח. אמנם גם הטועה ואומר, מאחר שאי אפשר להנהיג את האדם באורח הפוך מטבע נפשו, ע"כ יבור לו דרך הנהגה רק ע"פ עצם הטבע של הנטיות הנפשיות כמו שהן, דרך זר כזה הוא רשע כסל ומביא לדרכי מות, וטוב לפני האלהים ימלט ממנו. רק צריך להכיר בדעת וחכמה את אמתיות הנטיות הטבעיות של האדם ולהעלות אותן שיתנהגו ע"פ תכונתן, לא מצד הנטיה הטבעית השפלה כ"א לכוון אותן ע"פ תכליתן, שתכלית המצאן באדם היא בשביל התעודות המושכלות שלהן. ע"כ רק אז יתמלאו הנטיות בצביונן~ האנושי, כשיהיו שתולות ע"פ דרכי הצדק האלהי והיושר התוריי. השמחה היא אחת מהנטיות הטבעיות לאדם, האדם הבריא בנפשו וגופו יהיה תמיד עלז ושמח, וזאת היא הצורה הטבעית של הנפש הבריאה. אמנם הציור הפנימי של השמחה הטבעית, כל זמן שהיא עומדת רק בשפלותה הטבעית היא בנויה על דברים כ"כ דמיוניים, עד שבהגיע בהם יד השכל ילכו תמס והיו כלא היו, והשמחה תהפך לתוגה. כי כל הציורים הנכנסים בנפש האדם בטבעו הפראי שאומר לו לבו לשמח בעבורם, אינם כדאי כלל לשמח בהם. השמחה הגסה של מלאת ספק התשוקות המורגשות, לא ימלאו את נפש האדם באמת, ואחריתן תבא מפח נפש, כי סוף כל סוף הלא יעמוד האדם על השקר והתוהו שיש בהן. אמנם לא מפני זה נוכל להפוך את המציאות לאין, ולהכחיש בטבע השמחה שהיא מתנת אלהים לנפש האנושית, כ"א אנו צריכים לקחת את הנטיה הבריאה הזאת ולמלאותה בציורים האמיתיים, ולהודיע לנפש את מטרת נטיתה זאת למען תחת היותה נשענת לפי הטבע הפראי על יסודות דמיונות שוא, תהיה מיוסדת על אדני אמת ודברים הקיימים לעד. ותחת השמחה שאינה של מצוה, הטבעית בנפש האנושית שלא עלתה במעלות התורה והמוסר, לא יעביר האדם ממנה את הנטיה הזאת, רק את הצהלה והשמחה הילדותית יקח עמו בעצם תמותה, (כ"א) [רק] יבור לו את התעודה השכלית שלה, שהיא השמחה של מצוה, השמחה בהשגת האמת, בדעת ד' ותורתו, בשמחת הנפש לעשות צדק ומשרים, ולמלא את כל החובות התוריות והשכליות המוטלות עליו במעשה ובשכל, בשמחה וטוב לב, שאז אחרית ותקוה גדולה נשקפת לשמחתו הטבעית, ורק אז בהיותה מתחברת אל התכונה השכלית תעמוד על עצם טבעה. ע"כ אמר "ושבחתי אני את השמחה", כלומר השמחה הידועה והטבעית לאדם בעצם טבעו הילדותי, הנני משבחה שהיא ראויה להשאר חיה וערה בטבעו של אדם ועומק נפשו, אחרי כל עליותיו בחכמה ובחסידות, במוסר וצדק. אמנם לשמחה כזאת שמחה של מצוה, הנטיה הטבעית כשמתחברת אל היושר השכלי וההגיוני ראויה היא לשבח. אבל כשהטבע ישאר בשפלותו, ורק ע"פ רגשותיו העיורים ישים דרכו בחיים, הלא לא יקום לאורך ימים, כי החיים והשכל יטפחו על פניו ויאמרו לו "לשמחה מה זו עושה", החשבון שעליו נוסדה הצהלה הילדותית הלא הוא כולו שקר ותוהו, הדבר הנוצץ מרחוק ממראה עליזת החיים החיצונית יאמת הבירור האמיתי את שקרו. א"כ "לשמחה מה זו עושה". אלא על מה הנטיה העדינה והנחמדה הטבעית הזאת עומדת באדם, כ"א להעמידה על יסודה הנכון, על יסוד שמחה של מצוה שהיא ראויה להיות דבקה עם האדם תמיד כל ימי חייו. "ואני בד' אעלוזה אגילה באלהי ישעי". שמחת ההשגה השכלית, שמחת ההדרכה המוסרית בנטיות מדותיו הפנימיות לצד הטוב והחסד המתבאר בדרכה של תורה, שמחת המעשה בעשיית כל המצות השכליות והשמעיות שמכילות מטרות קדושות נצחיות ונשגבות, שהמה ראויות להטביע את החותם של השמחה הטבעית על החיים באמת, "ישמח לב מבקשי ד'"." דבר ראשון וחשוב שעולה מדברי הרב שהשמחה קשורה לכך שאדם עושה את מה שטבעו שאישי מבקש ממנו. אדם שיחפש שמחה שהיא שמחה שיש בה חקיינות לא תביא לו לשמחה. התנאי הבסיסי בשמחה היא שהיא באה לגלות דבר שהוא טבוע באישיותו של האדם. השמחה היא באה כשאדם מרגיש שהוא עשה דבר שמתאים לנפשו. אולם מוסיף הרב שהשמחה היא שכשאדם חושף את הטבעי התכליתי שיש בו. האדם יש בו דברים שנמצאים בו בפועל ויש דברים שהם נמצאים בו רק בכוח. דווקא העולם הרוחני הוא עולם שנמצא בנו בכוח, הוא החלק שדורש מאיתנו מאמץ להוציאו מן הכוח אל הפועל. העולם החומרי הוא נמצא בנו כבר כמעט בפועל. כדי לאכול אדם לא צריך לעשות מאמץ, לא צריך להשקיע אנרגיה, אולם בכדי לחוות חויה רוחנית אנו צריכים לעשות מאמץ. אנו צריכים לדלות מתוך העולם שהוא יותר נסתר אצלנו בכדי להצליח להוציא לפועל את מה שנמצא בנו בבתוכנו. אולם השמחה שיש בהצלחה בגילוי הדברים שהיו נסתרים אצלנו היא גדולה הרבה יותר ויש לה קיום נצחי יותר מאשר השמחה שניזונת מהפעולות הטבעיות הראשוניות מן הפעולות הפראיות טבעיות. שמחה שאינה של מצווה היא שמחה שיכולה בסופה שלהביא למפח נפש. תחילתה היא שמחה דמיונית. הדמיון של השמחה מתפוצץ לנו בפנים לאחר זמן. שמחה של מצווה היא בתחילתה סמויה ולפעמים קשה לנו לעשותה אולם בסופה יש שמחה גדולה שנשארת איתנו. זהו העיקרון שאמרו לפום צערא אגרא. נוכל אם כן לנסח כלל לעצמנו, ששמחה שבאה לנו בקלות ללא מאמץ היא שמחה שצריך לחשוד בא מפני שהיא בעצם לא ממש שלנו, היא באה אלינו מבחוץ, אולם שמחה שאנו צריכים לעמול ולהשקיע בכדי להגיע אליה היא באמת שמחה שהיא שלנו והיא תשאר איתנו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il