לכבוד הגאון הרב ישראל גנץ שליט"א כהמשך לשאלותיו של כת"ר הנני להבהיר בזאת כדלהלן: א. הנתבע ביקש לעבור לבי"ד אחר זאת משום שהבי"ד האחר היה מעורב רבות בכל תהליך הסכסוך שנתגלע בין התובע לנתבע, על כן ראה הנתבע לנכון לפנות לבי"ד אשר מכיר ומעורב בפרטי הסכסוך. ב. המדובר הוא במשכיר ושוכר, כשעתה המשכיר הוא התובע והנתבע הינו השוכר, התובע אינו גר במקום הנתבע אך גם הבי"ד שחפץ התובע וגם ביה"ד שחפץ הנתבע הינם באותו מקום. ג. המדובר הוא בבתי דינים פרטיים המשמשים כבוררין, במקרה זה אין את הרעיון של בי"ד גדול מחבירו. ד. הצדדים לא חתמו על שטר בוררין, זאת משום שהנתבע הצהיר כי התובע הטעהו בכך שאמר לו כי לא יוכל לידון בבי"ד שחפץ. ה. עמדת ביה"ד היתה כי אי אפשר לכפות על הנתבע לידון בבי"ד זה לולי הסכמתו וכי ביכולת הנתבע לעבור לבי"ד אחר, אולם הדיון נסב סביב ההוצאות, מכיון שהדיינים כבר ישבו על מושבם בעת שהעניין הועלה, בתחילה ביקש ביה"ד לשתף בהוצאות את הנתבע מדין מי שאמר לחבירו לך ואני אבוא אחריך וכו’ אך המורשה טען כי במקרה זה היתה הטעיה ברורה מצד התובע ועל כן הדין שונה שהלא לא יצא חוטא נשכר, ביה"ד הורה כי ילכו להתדיין בביה"ד בו חפץ הנתבע ושם יעלה התובע גם את תביעתו על ההוצאות, כמו כן הורה ביה"ד כי במידה וימצא ביה"ד שחפץ הנתבע כנוגע בדבר או אז ישובו הצדדים להתדיין בביה"ד שביקש התובע זאת משום שכבר היתה הסכמה של הנתבע להתדיין שם. ו. התובע רצה לטעון כי ביה"ד בו חפץ הנתבע הינו נוגע בדבר זאת משום שהנתבע למד בכולל אשר הכולל וביה"ד נמצאים תחת חסות אחת (יצוין, כי הנתבע למד בכולל המדובר כחודשיים ימים ואף לא קיבל על כך שכר.) המורשה טען כי דין נוגע בדבר כבר כתב בשו"ת הר"י מטראני ח"א סי’ מ’ כי לא מקרי נוגע בדבר משום שדעתו קרובה לבני קהלתו בלבד, כל זמן שאין לו בדבר הנאת ממון, ובכלל ודאי שאין עניין הנתבע וביה"ד נכללים בהגדרה זו. ז. בעיקרון הדרישה היתה לפתיחת תיק בביה"ד בלבד. חשוב להדגיש, כי הנתבע חפץ בביה"ד מסויים מכיון שביה"ד זה היה מעורב רבות בכל פרטי הסכסוך, לעניין הסכסוך יש השלכות ממוניות רבות אשר ודאי ביה"ד שהיה מעורב וטיפל בכל התהליך יוכל לראות את הדברים בצורה אחרת. ה’ יברך אתכם, יישר כח גדול.

שלום רב, לאור דבריך אכן יש מקום לדון בשאלת ההוצאות. בסיס הדברים נובע מכך שהמקור לדברי הרמ"א שהזכרת לחייב הוצאות במקרה של "אבוא אחריך" נלמד מהגמ' ב"ק קיב: ועי' בראשונים שם ובבאור הגאון על דברי הרמ"א בחו"מ סי' יד,ה (שציינת) שהחיוב מדין "גרמי". וא"כ נכנסנו לדיון מתי מוגדר גרמי (עי" תוס' ב"ב כב: ובראשונים בהרחבה מס' שיטות) ועי' באור הגר"א בחו"מ יד' ס"ק כט'-לא' וב"באר אליהו" (לראי"ה קוק) שמרחיב בדין זה. באופן כללי נאמר שלדעתנו במקום שהיתה הטעיה בוטה של התובע ודאי לא ניתן לחייב מדין גרמי, ומאידך יתכן שבמקום שלא היתה הטעיה אלא רשלנות של הנתבע כן ניתן לחייב אך כיון שיש מס' שיטות בגרמי צריך ללבן הדבר היטב ע"פ המקרה בכדי שנוכל לחייב. כמובן שעלינו לזכור שהתובע רוצה להוציא ולא נוכל להוציא במקום שהדין מסופק. לאור הנ"ל נראה לנו שנכון הכריע ביה"ד שהייתם בו, שביה"ד שאתם הולכים אליו ידון גם בזה ובעז"ה לא תצא תקלה מתחת ידם. ישראל גנץ