רציתי לשאול ולברר שאלה שמציקה לי זמן רב בקשר לגיוסם של רבים מבני הישיבות הגבוהות לצבא. הרצ"יה שאמר: "שבמצב שאין הכרח לגייס את כל הבחורים אזי נכון ש’הלומדים ע"מ ללמד’ יידחו את הגיוס וישארו ללמוד בישיבה". ועפ"י זה עשו (ועושים רבים) מתלמידיו במרכז הרב (ובישיבות אחרות) שדחו את שירותם שנים רבות ובסוף שירתו (אם בכלל..) שירות קצר בהרבה מכל מסלול אחר. אשמח אם הרב יוכל להתמקד בתשובתו בנקודות הבאות: א) למדנו שתלמוד תורה נדחה כשיש מצווה שאין בידי אחרים לעשותה. והרי כיום חסרים לוחמים רבים בצה"ל! האין זה "מצווה שאין בידי אחרים לעשותה"? ב) במשך כל התקופה של דחיית השירות אין הצבא יכול לגיסם, שהרי אינם יודעים עדיין להלחם (בניגוד למסלול ה’הסדר’), ובמלחמת מצווה "הכל יוצאים אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". וכיצד יכול תלמיד ישיבה למלט כך עצמו ממלחמת מצווה (שבמציאות זו אנו חיים )? האין זה כמו שאמר משה רבינו לבני ראובן וגד: "האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה"? ג) לאחר שדחו את גיוסם שנים רבות, מתגייסים הם (אם בכלל) בגיל מבוגר (יחסית) ויכולתם המבצעית נמוכה בהרבה, והצבא אינו חש צורך בשירות שכזה. ובסופו של דבר מפסידים הם את כל התקופה שבה יכולתם (הפיזית) ללחום –ולתרום משמעותית בצבא. -חשוב להדגיש שיש ציבור רב שנוהג כך ולא מדובר בהדרכה פרטית לייחודי סגולה- נ.ב השאלות נשאלו עפ"י ברור ארוך שלי בנושא ואשמח אם הרב יוכל להתייחס לנקודות הנ"ל.

נכון שדעת מו"ר היא שאין פטור מיוחד לתלמיד חכם מחיוב מצוות המלחמה אולם בנוגע למתי וכיצד, כפי שכתבת, אנו מבינים שניתן לדחות את זמן קיום המצווה. ראשית, יש להגדיר כיצד מוגדרת מצוות המלחמה. האם זו מוגדרת כמצווה שאינה יכולה להעשות על ידי אחרים או שמא יש מספיק שיכולים לעשות מצווה זו. במיוחד הדברים נכונים בימינו שיש מחזורי גיוס גדולים והצבא מאפשר השתחררות מעול הצבא גם על סיבות פחותות מלימוד תורה. יש להתרגל להתבונן על המצווה הציבורית של הליכה לצבא במבט של טובת האומה. כשם שיש הבנה שאדם המוכשר במיוחד במדע המדינה יתאפשר לו להתפתח במדע, מתוך הבנה שבסך הכל יש בדחיית הצבא דבר שיביא בסך הכל תועלת מרובה לציבור, כך ועוד יותר בנוגע לתלמידי חכמים. מכיון שהשנים שבהם מתגדלים ת"ח הם השנים בגיל ההתבגרות, מגיל שמנה עשרה, יש צורך ותועלת ששנים אלו יוקדשו על ידי מי שמוכשר לכך להתגדל כתלמיד חכם. התרומה שיתרום התלמיד חכם לאומה עולה שבעתיים מתרומתו בצבא. אם כן, השיקול כאן הוא במבט רחב יותר ולא במבט מצומצם של הצורך בחייל קרבי. כמו שיש צורך בחיילים קרביים כך יש צורך בחיילים תלמידי חכמים ברמות שונות. הצבא הוא לא חי רק על היכולת הפיזית. היכולת המוסרית הערכית והרוחנית נותנת כוח לצבא לא פחות מאשר הכוח הפיזי. ההבדל בין הגישה החרדית לגישתנו, שאנו חושבים שרוח זו לא צריכה להישאר רק בבית מדרש וצריכה להיות בפועל בצבא. אולם גם זאת יש צורות שונות כיצד הדבר נעשה. אין כאן את ענין בני גד וראובן. מי שלומד תורה מקבל על עצמו שלא יעסוק בדברים לרווחתו האישית והכלכלית לפני שיעשה צבא. ברגע שבאמת מגיעים לשלב בחיים שאדם עומד לפרנס את עצמו ולהפסיק את מסירותו לציבור, באמת צריך האדם קודם כל להיות שותף למצוות הציבור.