אני מלמד בבית ספר בכיתות ז - ח. הילדים מתפללים מדי יום ביחד בשני מחזורים אלו, בתפילה במנין. אני חושב, שלגבי חלק מהילדים לפחות, הם אלי אומרים את המילים אבל הם לא מכוונים והם גם מדברים תוך כדי. האם לא עדיף לומר להם, שעדיף מעט בכוונה מאשר להרבות בלא כוונה? בוודאי שאת קריאת שמע וברכותיה ואת תפילת עמידה הם יגידו אבל את קדושה דסידרא, למשל, ואת שיר של יום וכדומה, ואולי אפילו בפסוקי דזמרא - האם לא עדיף לומר שאם הם אינם מכוונים שלא יגידו סתם, הרי זה רק כצפצוף הזרזיר. האם לא נכון לומר ביחס לחלקים אלו ’טוב מעט בכוונה מהרבות שלא בכוונה?’

אינני חושב שטוב להרגיל אותם לא להגיד הכל, כי אמנם היום הם מתפללים בלי כוונה מתוך קלות דעת אבל לפחות ידעו שזו התפילה שצריך להגיד, ועם הזמן הם יגדלו וילמדו שזו אחריות ויתכוונו כמו שצריך, אבל לא נכון להרגיל אותם לדלג.