במצב שאדם יודע שהאמת איתו ובעל דינו משקר, האם מותר לנקוט בצעדים על מנת להטות את הדין לטובתו? לדוג’, שמעון מוחזק בחפץ שראובן יודע שהוא שלו וששמעון גנב ממנו אותו. האם במצב כזה, שאין עדים ואין לראובן ראייה, מותר לראובן ’לזייף’ ראייה מכיוון שיודע שהצדק עימו או שמכיוון שאין ראייה הדיין משנה את המציאות וכבר ראובן אינו צודק בדין וממילא אינו יכול ’לזייף’ ראייה?

הש"ך (סימן ע"ה ס"ק א') כותב כך: "אסור לטעון שקר כדי לעוות הדין או כדי לעכבו אע"פ שהוא זכאי, כגון מי שהיה נושה בחבירו מנה, לא יטעננו מאתים כדי שיודה במנה ויתחייב שבועה ויגלגל עליו ממקום אחר. היה נושה מנה וטענו מאתים, לא יאמר אכפור הכל בב"ד ואודה לו במנה בינו לביני כדי שלא אתחייב לו שבועת התורה. היו שלשה נושים מנה באחד וכפר בהן, לא יהיה אחד תובע ושנים מעידים, וכשיוציאו ממנו יחלקו. היה טוענו מנה ע"פ עד אחד וכפר בו, לא יאמר לאחד בוא אני ואתה ונעידנו ונוציא גזילה מתחת ידו. כל זה מתבאר מהש"ס פרק שבועת העדות [דף ל"א ע"א] והתוספתא דשבועות פרק ה' [ה"ב] ורמב"ם סוף הלכות טוען ונטען וסמ"ג עשין ק"ז ". דבר דומה הובא להלכה על ידי רמ"א (בחושן משפט הלכות עדות, סימן כ"ח): "אסור לאדם להעיד בדבר שאינו יודע, אף על פי שאמר לו אדם שיודע בו שאינו משקר. ואפילו אמר לו: בא ועמוד עם עד אחד שיש לי ולא תעיד, רק שיפחד בעל חובי ויסבור שיש לי שני עדים ויודה לי, לא ישמע לו". לכן, נראה שלכל הפוסקים ישנו איסור לטעון שקר או לזייף ראיות בבית הדין, וישנו על זה איסור תורה "מדבר שקר תרחק". הרב ניר אביב עד כאן התשובה לשאלתך, אך עקב הקשר לעניין ולחיבת התורה אצרף מכתב ששלחתי לרב אפשטיין הנמנה על מגורשי גוש קטיף תובב"א, ביחס לשאלה האם מותר להשיב מידע לא מדוייק למינהלת הגירוש על מנת לקבל פיצויים המגיעים למגורשים. לכבוד הרב אפשטיין, שלום והברכה. ראה ראיתי את תשובתך בשו"ת חבל נחלתו בנוגע לנתינת מידע לא מדויק למינהלת הגירוש על מנת לקבל הפיצוי המגיע. ואכן דבריך ישרו בעיני מאד, על כן נוראות נפלאתי על התגובות שהתעוררו עקב מאמרך ... לגופו של עניין רציתי להציע מה שעלה בדעתי לחזק את דבריך: א. ראשית, מה שכתב מו"ר הרה"ג דוב ליאור שליט"א מהש"ך סימן ע"ה ס"ק א' וז"ל שם: "אסור לטעון שקר כדי לעוות הדין או כדי לעכבו אע"פ שהוא זכאי, כגון מי שהיה נושה בחבירו מנה, לא יטעננו מאתים כדי שיודה במנה ויתחייב שבועה ויגלגל עליו ממקום אחר. היה נושה מנה וטענו מאתים, לא יאמר אכפור הכל בב"ד ואודה לו במנה בינו לביני כדי שלא אתחייב לו שבועת התורה. היו שלשה נושים מנה באחד וכפר בהן, לא יהיה אחד תובע ושנים מעידים, וכשיוציאו ממנו יחלקו. היה טוענו מנה ע"פ עד אחד וכפר בו, לא יאמר לאחד בוא אני ואתה ונעידנו ונוציא גזילה מתחת ידו. כל זה מתבאר מהש"ס פרק שבועת העדות [דף ל"א ע"א] והתוספתא דשבועות פרק ה' [ה"ב] ורמב"ם סוף הלכות טוען ונטען וסמ"ג עשין ק"ז. ולא ידעתי למה לא הזכירו הטור והמחבר בשום מקום דינים אלו", עכ"ל הש"ך. על כך יש להעיר שתי הערות: 1. בספר יראים סימן רל"ה שלאחר שכותב שהאיסור "מדבר שקר תרחק" מיירי בבית הדין, מוסיף שכל זה רק אם גורם בשקר רעה לחברו, וז"ל: "מדבר שקר תרחק. צוה יוצרינו בפ' ואלה המשפטים מדבר שקר תרחק חייב להתרחק אבל שקר שיוכל לידי חברו וצריך לתת לב בזה הענין שיוכל לבוא שקרו לידי היזק... אבל שקר שאינו בא לידי רעה לא הזהירה תורה עליו דדבר למד מענינו שברשע רע לבריות הכתוב מדבר דכתיב מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע. והא דתניא בכתובות פ"ב [ט"ז ב'] כיצד מרקדין לפני הכלה ב"ש אומר כמות שהיא וב"ה אומר כלה נאה וחסודה (אמר להן ב"ש אלא מעתה מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנה בעיניו או יגנינה בעיניו הוי אומר ישבחנה בעיניו) אמרו ב"ש לדבריכם הרי שהיתה חגרת או סומא היאך יאמר כלה נאה וחסודה והתורה אמרה מדבר שקר תרחק ההיא יש בו רעה לבריות כדברי ב"ש שנראה כגונב דעת הבעל."עכ"ל. נראה בעליל שהאיסור הוא רק כשגורם רעה לחברו, ובניד"ד נראה דאינו חשיב גורם לחברו רעה אלא טובה שהרי גורם לשלם מה שניזוק ומה שהמדינה קבעה שמגיע לפי הקריטריונים אלא שאינו מצליח להוכיח העובדות לשביעות רצון פקיד המינהלת. 2. כל הלימודים הנ"ל שלומדת הגמ' מן הפסוק "מדבר שקר תרחק", הם נאמרו דווקא בב"ד, משום שמחייבו שבועת דאורייתא שלא כדין וגורם לו להזכיר שם שמים שלא כדין, או משום שעובר על "לפני עיוור" כלפי הדיינים, וכו'. הפסוק עצמו (שמות כג,ז) שייך למצוות בית הדין,וכן יעויין במנ"ח ובפרשנים על הפסוק אונקלוס,רש"י,רשב"ם, אבן עזרא. אבל כאשר מיירי שהאדם טוען שקר לא בב"ד אלא מול הגזלן עצמו או נציגו מי אמר שאסור. ב. באותו הסימן בסעיף ט"ז מבאר השו"ע את הדין של מי שתובע יורש על ממון אביו והיורש אינו יודע שפטור ללא שבועה, אך אם היורש טוען ברי שפטור הרי שחייב שבועה. ועל זה כותב הש"ך בס"ק נ"ז כך: "ונ"ל דאי פקח הוא היורש, יטעון שמא ולא יהיה עליו שבועה, רק קבלת חרם, וליכא בהא משום מדבר שקר תרחק שכתבתי בריש סימן זה. וראיה לזה ממ"ש בעל התרומות שער ל"ח סוף ח"א [ס"ב] בשם הראב"ד דאם טוען על הגלגולים ברי יכול לגלגל וכשטוען שמא אינו יכול לגלגל, לפיכך כל מי שנתחייב שבועה ורואה שמגלגלים גלגולים עליו, אם פקח הוא, אומר על הגלגולים איני יודע, ויפטר משבועה חמורה ויקבל חרם, ע"כ, ומביאו ב"י לקמן סוף סימן צ"ד [מחודש ב']. ופשיטא דהראב"ד לא יהיב עצה כשיהיה איסור בדבר".עכ"ל. רואים מכאן שאף בב"ד מותר לנתבע לשקר ולומר איני יודע על הגלגולים כדי למנוע גלגול שבועה, וכעת צ"ע הש"ך שלא נחית לבאר לנו מהו החילוק ומתי אמרינן "מדבר שקר תרחק" ומתי לא, ומי חכם כש"ך יודע פשר, ואולי זו הסיבה שלא הובאה גמרא זו להלכה על ידי הטור ובעל השו"ע. ומ"מ נחזור על הראשונות שמחוץ לבית דין נ"ל דלכו"ע אין איסור. ג. בסימן שס"ט בדיני המכס, לגבי מוכס ישראל כותב הסמ"ע בס"ק י' כך: "ועיין פרישה (ס"ק ח') שם כתבתי דנראה שבמקום שהמוכסים מאמינים להסוחרים במה שאומרים לפניהם שאין להם סחורה אלא כך וכך, אזי מותר לשנות להגיד לפניהם באופן שלא יפסידו. דהיינו דרך משל אם יש להם מ' אמות בגד, ומן הדין אין להם ליתן מהם מכס אלא ל' גדולים, וכשידוע להמוכסן שיש מ' אמות יכריחו ליתן לו מהם מ' גדולים, מותר להם לשנות ולומר להמוכס שאין להם אלא ל' אמות ולא יתנו לו אלא ל' גדולים וכל כיו"ב, ומשום הכי דקדק המחבר וכתב ז"ל, אסור להבריח ממנו דבר הקצוב כו', הא המותר מותר להבריח." ונשאלת השאלה כיצד מתיר הסמ"ע לעשות כן? אלא שהתשובה ברורה שמותר לאדם לשקר כדי שלא יפסיד מה שמן הדין שייך לו. ד. כל מה שדברנו עד עתה היו בגדרים הרגילים של בין אדם לחברו, ובגדרים של סימן שס"ט בדינא דמלכותא דינא. אולם שו"ת הרמב"ן סימן מו כותב כך: "וה"ר יהוסף הלוי הורה שאם גזל המלך לאחד מבני עמו ממונו שבא עליו בעלילה דחמסנותא דמלכא מיקרי". וכן פסק בנידון דידן מו"ר הרה"ג אברהם שפירא זצ"ל שיש לסרב לפקודת הגירוש שאין כאן דינא דמלכותא אלא חמסנותא דמלכא. וזו לשונו בתשובה מיום ב' מנחם אב התשס"ה סעיף ה': "חייל או שוטר המזיק לרכוש המתיישבים גוזל הוא. אין כאן דינא דמלכותא כי אם חמסנות של מלכות העוברת על דין תורה (ש"ך חו"מ ע"ג סקל"ט)". לכן נ"ל בכה"ג שאין להגדיר את הקרבן שנושל מרכושו כמי שבא להוציא מיד המלכות, אלא כמי ששומר על שלו וכמי שבא להציל מידם, והרבה איסורים התירו משום הגדר של "מציל מידם", הנאה ממכירת סתם יינם, מכירה בימי אידם, גביית חוב ע"י דברים טמאים, ומסחר בחוה"מ ועוד. וודאי וודאי שמותר לתת מידע שקרי כדי לגבות חוב ו"להציל מיד" מי שחמס ושדד וגירש ונישל והשליך. ה. אמנם אם יוודע השקר לכאורה יש לחוש משום חילול ה', אך לולי דמסתפינא הייתי אומר שאין זה שייך אלא במקום שגורם שיגיע אליו ממון אשר אינו שייך לו, כמו גזל הגוי או טעותו או הפקעתו וכו', אך בממון השייך לו והמגיע לו וידוע בעליל לעין כל, כ"ש שהנסיבות הן שנחמס וגורש וכו' ע"י הרשעים נראה שלא שייך כלל חילול ה', ולמה תלקה מדת הדין על ישראל וכי מפני שאני זכר הפסדתי. ע"י כן אזלא לה הערת הרה"ג יעקב אריאל שאמנם מבחינה הלכתית יתכן שמותר "אך זו אינה דרכנו". כמובן שכל האמור הינו להלכה ולא מעשה, ולא באתי אלא רק לחזק את ידי כת"ר שימשיך לאחוז ולילך בדרך תורת אמת ללא מורא ופחד וללא בושה, ועל זה כפל נעים זמירות ישראל לשונו ואמר "יהי לבי תמים בחוקיך ולא אבוש" (קי"ט) וכן "ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש" (שם). המברכך בכל מילי דמיטב, דיתוב מר לדוכתיה דמעיקרא ויזכה לשוב להסתופף בחבל נחלתו. המצפה לישועה, ניר אביב, פסגות.