במחילה מהרב אשמח מאוד אם אוכל לקבל תשובה מהירה מכיוון שהצד התובע דורש ממני לשלם עד העשירי לחודש. ברור לי שלא מדובר בדיון כהלכתו ולא ניתן לפסוק דין תורה ללא שני הצדדים אך ברצוני לדעת מה דעת ההלכה במקרה והנתונים שהצגתי נכונים. לפני שרשמנו את בתנו לגן קיימה בעלת הגן מפגש התעניינות ובו החתימה את ההורים על מסמך שלא מחייב הרשמה על מנת לשריין מקום בגן, אציין שאשתי שהשתתפה במפגש לא הבינה את מהות ההתחייבות וחתמה על המסמך מבלי שקראה אותו ומבלי שקיבלה העתק. לפני ההרשמה קיבלנו מבעלת הגן הבטחות רבות לגבי כמות המטפלות, האוכל,צורת פעילות הגן (חלוקה לקבוצות),חוגים,ובטיחות שעל סמך אותן הבטחות ביצענו את ההרשמה ועל סמך בירורים שביצענו לגבי הגננת שיועדה לבתנו. בעלת הגן לא עמדה כמעט באף אחת מהבטחותיה : 1) לא הוקמה קבוצה ייעודית לגיל של בתנו. 2) הובטח שבקבוצה תהיה גננת + סייעת, ובקבוצה הייתה גננת בלבד 3) הובטחו לנו חוגים שבועיים שלא התקיימו 4) הובטח לנו שיתוקנו מחדלי בטיחות שלא תוקנו 5) תפריט המזון היה שונה ממה שהובטח. 6) הגננת של בתנו פוטרה ובמקומה בקבוצה הייתה סייעת בלבד. על סמך כל האמור החלטנו להוציא את ביתנו מהגן. לאחר שהודענו לגננת בצורה טלפונית כשבוע לפני חודש מרץ למניינם הציגה בפנינו בעלת הגן את המסמך עליו חתמנו ובו נכתב: "בכל מקרה של עזיבת ילד יש להודיע חודש מראש בכתב במידה וההורים יוציאו את הילד לאחר ה 1.3 מתחייבים ההורים בתשלום חודשי מלא עד סוף שנת הלימודים". בעלת הגן מבקשת לקבל את התשלום לחודש מרץ לטענתה לפי משורת הדין מכיוון שלדעתה לפי הדין היינו צריכים לשלם על כל השנה. אציין שלא שילמנו עדיין את הכסף לגבי החודשים הבאים מכיוון ששילמנו כל חודש בנפרד. אנו לעומת זאת חשים מרומים ובמקח טעות. אשמח לדעת מה עלי לעשות.

לפי מה שאתה מתאר נראה, שכיון שבעלת הגן לא עמדה בהתחייבותיה, להסכם ההתקשרות ביניכם אין תוקף. ולכן, אינכם מחויבים לסעיפים המוזכרים בו ובכללם להודיע חודש מראש, ואתם פטורים מלשלם על חודש מרץ למניינם. יש לדון בנפרד על ההוצאות אם לטענתה נגרם לה הפסד ישיר כתוצאה מן הביטול. לכן מומלץ על מינוי בורר מוסכם על שני הצדדים. הרב ניר אביב הרחבה: הספק שיש לדון בו הוא האם יש להצמיד את התנאים למעשה הרישום לגן ולומר שגמירות הדעת במעשה הרישום הוא רק על דעת שהתנאים שנאמרו בעל פה יתקיימו או לומר להפך שכיון שהתנאים נאמרו בעל פה ובזמן הרישום לא הוזכרו בכתב או בעל פה אזי חל הכלל "דברים שבלב אינם דברים" ואין לקשור ביניהם וגמירות הדעת הייתה אף ללא קיום התנאים. לאחר העיון נראה שבמקרה הזה יש תלות בין קיום התנאים לגמירות הדעת במעשה הרישום, משום המבואר בשו"ע חו"מ סימן ר"ז שאם יש אומדנא דמוכח אין צריך כלל להזכרת התנאי ואם יש גילוי דעת גם אין צריך להזכרת התנאי בשעת הקניין. כמו כן, במקרה שלנו נאמרו התנאים סמוך לקניין ונחשב כשעת הקניין עצמו, ובנוסף לכך התנאים הם מגוף הקניין עצמו ולא תנאים חיצוניים, ולכן לא דומה לגמ' בקידושין מט ע"א ולכן לא אמרינן דברים שבלב אינם דברים.