לפני כמה פרשות, בפרשה תרומה נאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". הרמב"ם במורה נבוכים (מאמר שלישי לב) רואה בציווי המשכן "מענה נסיבתי" בשביל עם ישראל שכן יצאו הרגע מארץ מצרים בירת האלילות ובשביל תהליך של תיקון הולך איתם הקב"ה עקב לצד אגודל בדרך לעבודת ה’ השלמה. וכן כותב אברבנאל, במקום שהמשכן הינו משום שחשבו שהקב"ה בשמים ממעל ואין הוא יודע וקשור למה שקורה בארץ לכן היה צורך בעבודת ה’ מוחשית. ישנם עוד הרבה מפרשים ומדרשים שמתארים את המשכן כמענה דיעבדי לעמ"י. ושאלתי לאור דברי המפרשים האמנם? וכי באמת המשכן הוא מצב של בדיעבד? הרי כל יום אנו מתפללים "ובנה ירושלים", הרי כל מגמתנו ב-2000 שנות הגלות היא להגיע לשלמות הבית, לבניין המקדש. כל מדרשי ומאמרי חז"ל משבחים ומתארים את גודל כבוד ה’ שבמקדש ואילו על ציווי המשכן (שכן הוא כמקדש) המפרשים וביניהם גדול הראשונים הרמב"ם מתאר הוא כמצב לא בריא, וכי כך אפשר לצפות לבניין בית המקדש, כך אפשר להתפלל עליו ולחכות כל יום ויום מה באמת כוונת הדברים?

כוונת הדעות האלו, שאדם הוא יצור מורכב מכוחות שונים. האדם הוא לא רק מן העליונים. המזון של האדם הוא גם מן הארץ. כמו שאדם לא יכול להסתפק רק בתורה שמתעסקת עם המחשבות שלו ואדם צריך גם מזון לגוף. וכמו שאדם צריך מזון ללב בצורה של תפלה. כך העבודה זרה חשפה שהאדם צריך מזון רוחני שיתייחס גם לחושים שלו. מה שהעיניים רואים את העולם הזה יכול לגרום לכך שהאדם לא יצייר לעצמו את הנוכחות האלוקית שהרי רואה מולו סתם עולם. העיניים שלנו צריכות להיפגש עם מקום שיש בו השראת שכינה והכוונה מקום שהמפגש שם הוא מפגש שיעורר אותנו לצייר את הנכוחות האלוקית. בזמן שהיה עבודה זרה התגלה הצורך הזה בצורה מאד מוחשית. כשאין בית מקדש אנשים נוטים אחר עבודה זרה. אבל גם בעולם שאין עבודה זרה יש ריקנות ואדם קשה לו לצייר את הנכוחות האלוקית ללא המציאות של פגישה עם השראת שכינה בתחתונים. בגלות הרבה מכוחות החיים שלנו קפאו ומתו ולא דרשו מזון רוחני. אולם בזמן הגאולה יש התעוררות כוחות, ובודאי שבזמן התעוררות הכוחות צריך מקדש כדי שכל הכוחות יוכלו להתעורר ולצייר את הנוכחות האלוקית בכל סדרי החיים וכל כוחות החיים. המקדש זו מציאות הכרחית כחלק מתהליך הגאולה. יתכן שבשלב מאוחר יותר נוכל לחיות חיי נשמה בגוף גם בלי לתת מזון לכל החלקים החושיים שלנו. כך אולי יהיה לאחר הזיכוך שיבוא לעולם אחר תחיית המתים.