ידועה המחלוקת בין הרמב"ן לבין המגילת אסתר גבי מצוות יישוב ארץ ישראל שהמגילת אסתר סובר שאינה מצווה (בכל אופן בזמנינו) ואילו הרמב"ן מונה אותה כמצוות עשה דאורייתא "שנצטווינו לרשת הארץ..." וכו’. יש לי כמה שאלות על שיטת הרמב"ן בנושא: הן הרמב"ם בספר המצוות לא מנה את מצוות יישוב ארץ ישראל, אמנם תירוצים רבים נכתבו בנושא אבל צריך אחד משכנע ביותר כדי שהרמב"ם לא יכתוב את זה, לדוגמה התירוץ שזאת מצווה כללית,מה כללי פה? הרמב"ם כותב שמצווה כללית היא מצווה שכוללת את כל התורה למשל לעשות את כל דברי התורה וכו’,א"י היא מצווה די פרטית עם דינים משלה... שאלה שנייה-הנה הגמרא בכתובות מספרת על רבי זירא שהשתמט מרב יהודה בגלל שלושת השבועות,מבלי לעסוק כרגע בסוגיה עצמה-איך רבי זירא ורב יהודה בכלל דנים בנושא של לעלות או לא לעלות אם יש מצוות עשה? אם המצווה קיימת אז מה שייך פה דברי הנביא (אלא אם תגיד שהמצווה בוטלה וזה דברי המגילת אסתר בעצם...) ועוד שאלה:הנה ידוע כי במלחמה לא אומרים פיקוח נפש,ומצוות יישוב ארץ ישראל דורשת מלחמה,אם כן למה לא מסרו את הנפש דורות ראשונים כדי לעלות לכאן הרי יישוב ארץ ישראל דוחה פיקוח נפש! ואם תמצי לחלק בין יחיד לרבים-הן הרמב"ן בעצמו מנה אותה כמצווה אחת משמע דיניה שווים. רציתי לשמוע את דעת הרב על התירוץ כי מצוות א"י היא מצווה שאם אתה גר בארץ אז אתה מצווה להתיישב בה ולא לעזוב אותה, אבל לא מצווה לעזוב את הגולה במיוחד לעבור לכאן? מה דעת הרב על היישוב?

יש להבחין בין שיטת הרמב"ם לשיטת הרמב"ן. באמת לשיטת הרמב"ם ודאי מצאנו שיש מעלה חשובה לארץ ישראל. נראה גם מדברי הרמב"ם יש איסור לצאת מארץ ישראל, יתכן שהאיסור הוא איסור מהתורה ובכל אופן לא נחשב כמבטל מצוות עשה. הכוונה בהסברה שהיא מצווה כללית אין הכוונה שאין בה הוראה מעשית. הכוונה היא שכמו שלגבי אדם פרטי אין מצווה מהתורה לנשום ולאכול אוכל בריא, וודאי שאדם אסור לו להרעיב את עצמו, כך גם במובן הכללי אין חיוב לעם ישראל כמצווה לגור בארץ ישראל. אולם כל עוד שעם ישראל היה מאורגן מבחינה לאומית ודאי שיכולת החיים שלנו כעם תלוי בכך שאנו נהיה בארץ ישראל. אין לנו מצווה לחיות כעם אולם זהו החיוב הכי בסיסי שיהיה מציאות של עם ישראל כעם בעולם. יכולת התורה להתקיים תלוי בכך שיש עם ישראל. ארץ ישראל היא המקום היחיד שאנו יכולים לחיות בו כעם. לפי הרמב"ם אין חיוב לבוא לכבוש את ארץ [לפי חלק מהדעות] הקב"ה הוא זה שמכניס אותנו לארץ ונותן לנו את הארץ במתנה. כך היה בזמן יהושע. המצווה היא להילחם להגן על מה שהקב"ה נתן לנו. זו עזרת ישראל מיד צר שכוללת הצלת עם ישראל שודאי כלול בכך הצלת ארצם של ישראל. [כך נראה מלשון המאירי]. החיוב לעלות לארץ אינו אולי מצווה אולם הוא חיוב יותר יסודי שהוא בעצם החיוב שיהיה עם ישראל בעולם. זה מעבר למצווה פרטית ואפילו מעבר למצווה שמוטלת על הציבור. זהו חיוב להיות עם הציבור. זהו החיוב לחיות. לשיטת הרמב"ן יש מצווה להסתכן בשביל לכבוש את הארץ. ארץ ישראל ניתנת לנו במתנה על ידי ה' אולם גם שלב ההורשה הוגדר כמצווה שהקב"ה ציווה אותנו להסתכן בשביל לכבוש את הארץ אולם המצווה היא רק אם יש סיכוי להצליח במצווה. אם אין עלינו מצווה להתאבד סתם ולבוא ולהמסר ביד אויבים שלא לשם כיבוש הארץ. בכל הדורות, שלא היתה התאגדות ציבורית, לא היתה יכולת לקיים את מצוות הכיבוש. לא היה מדובר בפיקוח נפש אלא מדובר היה באי יכולת ובסתם התאבדות.