אנו, אשתי ואני, עומדים בפני דילמה קשה לגבי חינוך ילדינו. מחד, אנו מעוניינים לחנכם לדרך ארץ ותלמוד תורה ברמה היותר גבוהה, ומצד שני אנו מעוניינים לשמור על הערך של "כלל ישראל". השאלה היא בעיקר לגבי תנועת הנוער ובית הספר. לגבי שני אלה ניכרת היום תופעה מדאיגה, המתבטאת בהקמת מסגרות שעל פניו נראה שהן דוגלות בבדלנות ופרישות. יתכן שמסגרות אלה מצליחות להשיג רמה תורנית גבוהה, אולם יש לנו בעיה קשה אחת איתן והיא שהערך הזה מושג במחיר דמים קשה של ויתור על "כלל ישראל". אנו, האמונים עלי דרכו של הרב קוק והצמודים לדרכו של הרב טייכטהאל הי"ד בספרו "אם הבנים שמחה", מתקשים להסכים עם נטישת טובי צעירי הצאן את המסגרות הכלליות (הדתיות) לטובת מסגרות שכשלעצמן יתכן שהן טובות, אך מאחר שהן מביאות לניתוק הילדים הטובים מהמסגרות הכלליות, הן בעצם פוגעות אנושות בכלל החברה. יתירה מזאת, אנו רואים שלא סוף דבר שקמו מסגרות תורניות חלופיות למסגרות הכלליות (כגון רשת "נועם" ותנועת הנוער "אריאל"), אלא שבמקומות מסוימים לא די היה להורים גם באלה עד שביקשו לעצמם מסגרות "טובות" אף יותר, מה שהביא לכך שמסגרת קמה מתוך מסגרת ומוסד קם בחבירו. על פני השטח, נראה גם שמסגרות אלה שהתבדלו מתוך המסגרות הכלליות אינן תורמות הרבה, בלשון המעטה, לשלום שעליו נאמר "גדול השלום". סבורני שלו היו כל בני-הטובים האלה מצטרפים למסגרות הכלליות, היתה רמת הכלל במסגרות אלה עולה (שלא לדבר על המשאבים היקרים הנוספים שהמסגרות הכלליות היו מקבלות, מה שהיה מאפשר להן לתפקד בצורה טובה הרבה יותר), ואף אם היה זה עולה במחיר של ירידה אצל חלק מהתלמידים, עדיין הכלל - ככלל - היה משתפר ומשתבח במידה ניכרת. כל אחד מאיתנו יודע לדקלם היטב את הסיסמה "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך" (ובהקשר שלנו: זרימה של מספר מסוים של ילדים טובים למסגרות הכלליות היה דוחה הרבה מן החושך שיש שם) ואת אמרתו של ר’ נחמן מברסלב שצריך אדם לוותר על טובה פרטית שלו לטובת הכלל, אבל יש כאלה שכשזה מגיע לילד שלהם הם נרתעים. אין להם בעיה לתרום לכלל, אין להם בעיה להסביר לאחרים כמה חשוב להתחבר לכלל ישראל, אולם בעצמם אין הם מיישמים זאת. והילד? הילד לומד זאת גם הוא על בשרו בעצמו, ש"כלל ישראל" זה רעיון יפה, אבל "לא בסלון שלי". זאת, כאשר כל הפרק הרביעי בספר אם הבנים שמחה למשל מלא וגדוש בתחינות המחבר וראיותיו ממקורות חזקים ומוצקים שלא להתפלג לפלגים ופלגי פלגים כי לא זו הדרך שתביא אותנו להצלחת האומה. גם משה רבנו לאחר חטא העגל יכול להיות לנו מופת לעניין זה. הלא אמר לו הקב"ה "לך רד - מגדולתך". אמר הקב"ה למשה: "הלא העם הזה (ויש לזכור שמדובר על הערב רב!) מוריד את הרמה הרוחנית שלך. האם זה מה שאתה רוצה? תן לי לכלות את העם ואותך אעשה לגוי גדול צדיק וישר". ומה משה רבנו ענה לו? - אם ככה אתה עושה, "מחני נא מספרך"! ועוד מביא האהב"ש דרשה על "העטופים ללבן והקשורים ליעקב": דרך "הקשורים" - האחדות - היא ה"אמת ליעקב", ואולם "העטופים", אלה הפורשים מהכלל ומתבדלים מהציבור במסווה של יראת שמים, ה"עטופים" העוטפים את הצעות הפילוג שלהם בלבוש תורני, הם "ללבן" על כל המשתמע מכך. יש ונדמה שכל הפרישות והבדלנות הזאת אינה אלא פוסט-מודרניזם ואינדיבידואליזם באיצטלה של "יראת שמים" ותו לא. לכן אנו תוהים: האם לא עדיף יהיה לנהוג בעצמנו מנהג דרך ארץ ולשלוח את ילדינו למסגרות הכלליות, תוך ניסיון לשכנע גם אחרים לעשות כן, או שמא עדיף לאור המצב להחביא את ילדינו במקלט המוסדות הבדלניים החדשים ולהסביר להם שזה בדיעבד כי במצב הנתון אין בררה אחרת?

דילמה קשה ולכל שיטה יש את הדרשות שלה. אני מניח שלו היה מישהו אחר רוצה לבסס את דעתו שיש חשיבות לטהרת הקודש ולחברה שאין בה ח"ו ניבולי פה וכו' היה יכול למצוא לכך מקורות רבים. אם כן, לא בדרשות עסקינן. [למרות שבאמת נהנתי והתרשמתי מכתיבת הדברים על ידכם]. העיקרון בחינוך הינו חופש בחינוך. החופש צריך לאפשר תחרות. התחרות מביאה להשגים טובים בחינת קנאת סופרים תרבה חכמה. מה שצריך להיזהר שלא לסגור דלתות למי שרוצה להיכנס למקומות שיש בהם תביעה אל הקודש. לא ליצור מוסדות שלא מקבלים בהם ילדים מסוגים שונם. לקבוע לכל מקום את הרף הרוחני שרוצים ליצור וכל מי שמקבל עליו רף זה יש לקבלו למקום לימודים. הדרך להתחבר לכלל ישראל יכולה להיות בדרכים רבות. ודאי שהדרך הכי טובה היא חינוך משותף אולם אם כך מדוע שלא נעשה גם בתי חינוך עם זרמים רפורמים או זרמים ממלכתיים שאינם דתיים? אלא שודאי לכל דבר יש את המידה והדרך שלו. ניתן להתחבר לכל ישראל אם מזמינים כל שבת אורחים. אפשר להשקיע ולהתחבר לכלל ישראל במקומות עבודה משותפים. אפשר להתחבר לכל ישראל בקביעת חברותא עם אדם שקצת רחוק. אפשר גם דרך בי"ס ממלכתי דתי, אולם לא זו הדרך היחידה.