בספר שמות (פרק ל"ב, פסוק ד) כתוב: "ויקח מידם ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה ויאמרו אלה אלוקיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". דהיינו - אהרון הוא זה שיצר את המסכה, לא? לעומת זאת, בפסוק כ"ד אהרון עונה למשה: "ואומר להם לי זהב התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש ויצא העגל הזה". במלים אחרות - אהרון כאילו מנסה לומר שהעגל יצא במקרה, ללא כוונה. נראה כי שני הפסוקים סותרים זה את זה. האם אהרון מתכוון להפחית את חומרת מעשהו? וכאשר משה מצווה את בני לוי להרוג בחרב את כל מי שידו הייתה במעל, אפילו אחיו, רעהו או קרובו - האם לא מן הדין שמשה יהרוג את אהרון שהשתתף במעשה? למה יש דין אחד לאנשים רגילים ודין אחר לאנשים מיוחסים? זה די ברור לי שלא הבנתי משהו בצורה נכונה.

מצד אחד אהרון לא עשה בפועל ממש את העגל, כפי שאומרים חז"ל, שאהרון רק השליך את הזהב לאש, אולם אין בכך לפותרו מהאחריות על המעשה, כיוון שסוף סוף ודאי היתה כוונתו לעשות זאת ולשם כך השליך את הזהב לאש. לכן אף שאהרון רומז לכך בדבריו מכל מקום העבריה מיוחסת אליו. מדוע אכן לא הרגוהו? ודאי שאין לדמות את חטאו של אהרון לחטא העובדים לעגל, שכן אלו שהקריבו קרבנות לעגל ממש עבדו ע"ז מרצון, ואילו אהרון עשה בעל כרחו את העגל בניגוד לרצונו ומחשש שיהרגוהו, ואמנם מצווים אנו למסור את הנפש ולא לעבור על עבודה זרה ובכך חטא אהרון, אך אע"פ שלא קיים את מצוות עשה של קידוש השם מכל מקום אינו חייב מיתה ואין לדמותו למי שעבד עבודה זרה מרצון. בברכה, הרב יאיר וסרטיל