למדתי על מחלוקת הרמב"ם והראב"ד על קדושת המקדש בזמן הזה, ואני לא מבין משהו. הרמב"ם סובר בשאר חלקי א"י שכבשו עולי בבל שקדושה שניה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא, וא"כ למה הוא צריך ליתן טעם מיוחד [שכינה איננה זזה ממקומה] לקדושת מקום המקדש אחרי שעולי בבל החזיקו גם בשטח זה?

יש להבחין באופן עקרוני בין בעלות על ארץ ישראל לעניין מצוות התלויות בה ובין מקום המקדש. הרמב"ם עשה הבחנה בין קדושת הארץ לבין קדושת המקדש. קדושת הארץ שנתקדשה בזמן יהושע בן-נון ע"י כיבוש - בא הכיבוש של נבוכדנצר וביטל קדושה זו. לעומת זאת קדושת מקום המקדש ששלמה המלך קידש אותו לשעתה ולעתיד לבוא, גם על ידי חורבן אינו בטל כיוון ששכינה איננה בטילה. הראב"ד אומר שלא מצא בתלמוד הבחנה בין קדושת הארץ לקדושת המקדש. מי שסובר שהארץ נתקדשה לעתיד לבוא סובר כך גם על מקום המקדש, ומי שסובר שהארץ לא נתקדשה לעתיד לבוא סובר כך גם על מקום המקדש. מוסיף הראב"ד שאם יש מקום לעשות הבחנה היא הפוכה: שקדושת הארץ נתקדשה לעתיד לבוא לפי ר' יוסי, אבל המקדש לא נתקדש לעתיד לבוא כיוון שידעו שהוא עתיד להתקדש לעתיד לבוא בעקבות ה'.