קונה שקנה מ"סופר" לחם במשך זמן מרובה ואח"כ שם לב שמכרו לו במחיר גבוה בהפרש פחות משתות, ורוצה לקבל החזר על זה, היות שערוה"ש, רכז, סק"ב כותב שדברים כלחם - המחיר שווה בכל החנויות, ולכן גם בפחות משתות צריך להחזיר. וכותב שכן משמע מהגמ’ - פחות משתות לא ידיע, משמע שדבר הידוע לא מוחלין. אך הגמ’ שם אומרת (ב"ב דף צב) פחות משתות, לא ידיעה במנה או במנא (ריטבא) רש"ש ורבנו גרשום לא גורסים "מנה", ואז זה כמו הבנת ערוה"ש. אך הריטב"א שכן גורס במנא, וחלק מהדפוסים - "מנה", והכוונה, שפחות משתות, זה לא ניכר במקח, בחפץ הנמכר, ואז זה לא כמו הבנת ערוה"ש. והמוכר פטור, ולכאורה מספק נפסק לטובת המוכר.

שלום רב, ראשית, אכן רבים לא גורסים את המילה ב"מנה" שכן היא לא מסתדרת לוגית, וכך כתוב בדקדוקי סופרים. המילה "מנא" כמובן מתאימה להקשר. דרך אגב ישנה גרסה נוספת-"כמה" (יעב"ץ). גם אם גורסים את המילה "מנא", ההשלכה שרצית לעשות מקביעת הגמרא שכשהמחיר לא ניכר בחפץ יש מחילה בפחות משתות ממילא הוא הדין גם בחפץ בעל מחיר קבוע- אינו מוכרח. נ"ל שכוונת הגמרא היא (לפי כל הגירסאות) אותה כוונה. וגם בלחם שמחירו קבוע למעשה כן ניכרת האונאה פחות משתות, היא ניכרת במחירו של החפץ. הרא"ש (ב"מ ד,כ) מציג שתי הבנות מדוע באונאה פחות משתות לא צריך להחזיר: 1. אי אפשר לקבוע מחיר מדויק. גם אם נלך לשני שמאים מומחים נקבל הערכות שונות במקצת. נמצא שעד שתות יותר או פחות זהו המחיר האמיתי של החפץ. 2. כך היא דרך המסחר, לפעמים הלוקח מוסיף על המחיר ולפעמים המוכר מוזיל את סחורתו. מעיון בהמשך דבריו של ערוה"ש (רכז,ז) נראה שאת חידושו בדבר מוצרים שיש להם מחיר קבוע (יש להעיר שבנידון דידן מדובר רק בלחמים או מוצרים אשר הינם בפיקוח ממשלתי, רק אז ניתן להגדירם כבעלי מחיר קבוע) שאב מדברי הרא"ש הנ"ל. חידושו של ערוה"ש מבוסס על היסוד שבדין מחילה בפחות משתות וללא תלות בגרסה. נוסיף, שיש סברה לומר לא כערוה"ש בנידון דידן. אפשר לומר שכיון שאנו מתייחסים למחיר שנקבע בחוק כמחיר הלחם, אז גם התייחסותנו להשלכות של אונאה במחיר יהיו כפי שנקבע בחוק. אם על פי החוק צורת הענישה הינה בין רשויות החוק למוכר הפושע כגון מעשר, קנסות וכד' ללא קשר ללוקח וללא חובת פיצויים כלפיו, ייתכן שלא יצטרך המוכר להחזיר את הפרש האונאה. וצ"ע. כל טוב, הרב ינון זמיר