רציתי לשאול שאלה בנושא זוגיות. שמעתי באחד הדרשות בבית כנסת את הרב מספר על משה רבנו שפרש מאשתו ואברהם אבינו שהיה משתדל לא להסתכל על שרה וכו'. הוא אמר שלמרות שדיבור מבט נגיע וכו' עם אישה מותר הלכתית צריך לשאוף להיות בכוון שלהם. כלומר לא לעשות זאת בבת אחת מכוון, הוא הגדיר את כך, "תמצאו את עצמכם ברבנות" כי הם ענקי עולם... אבל עדיין בתור בעל תשובה מאוד קשה לי הערך הזה, הריי אם מותר להיות עם אישתך ולדבר עימה, להתסכל עליה ועוד, מדוע למנוע זאת מעצמך בסופו של דבר? (אם אתה בכוון הזה זאת אומרת שהמטרה שלך היא, נניח אברהם אבינו, לא להתסכל על אישתך), הרי זה דבר שמחייה את הקשר ותורם לשני צדדים. אז בכל פעם שאעשה אחד מן הדברים הללו תעבור בי מחשבה זה שזה לא כל כך נכון וצריך להוריד את מינון שלו על שיכלה? וגם שמעתי שאם אפשר ’’ללכת עם יצר’’ בדבר שמותר כנ"ל, אזי הדבר בסדר. נ.ב. כמובן שמדובר שאישה לא נידה. אודה אם לכם על תשובתכם

אני ממש לא מסכים לתובנות שעלו לך מהשיחה של הרב ששמעת. אני לא יודע מה כוונתו. אולם צריך לדעת כל דבר כיצד לפרש אותו וכיצד לתרגם אותו לחיים האישיים שלך. היהדות בודאי מחנכת אותנו לחיים בקדושה. הקדושה בנויה משני חלקים. ראשית, הקדושה בנויה על כך שאדם לא זורם עם כל דבר שבא לו. גם אם מתחשק לנו באופן טבעי לעשות כל מיני מעשים חיי הקדושה אומרים אל תעשה בלי לחשוב. קודם תשמור על החיים שלך, תשלוט עליהם. השלב השני הוא, שהחיים שיש לך וששמרת עליהם תשתמש בהם בצורה הכי גבוהה בצורה הכי עליונה. התרגום המעשי בנושא חיי אישות זה, שהדבר העיקרי הוא שלמרות שהקב"ה נטע בנו נטייה מינית אנו לא סתם זורמים איתה. אנו משתמשים בה רק עם אישה אחת שבחרנו. אנו עובדים על עצמנו ששוב אישה אחרת בעולם מלבד אישתי לא תעורר אותי, לא תרגש אותי. זו עיקר העבודה. זו עבודה של עשרות שנים. החלק השני של העבודה, שגם כשאני עם אישתי אני נמצא איתה רק בזמנים מותרים. זה העיקר. מעבר לכך יש מדרגות בקדושה. המדרגות בקדושה נוגעות לאיכות הקשר. אדם יכול להיות קשור לאישתו ולרצות בעיקר את הגוף של האישה. האדם הקדוש יודע לרומם את הרצון שלו וגם בקשר שלו עם אישתו הוא לא מחפש רק את הגוף של אישתו הוא נמשך לחלקים הנפשיים של אישתו. ברמה יותר גבוהה הוא אוהב את הלב של אישתו. ברמה מאד עליונה הוא בעיקר אוהב את הנשמה של אישתו. אולם אלו מדרגות עליונות. אברהם אבינו בודאי אהב את שרה אישתו. חז"ל אומרים שאהבתו לשרה לא נבעה מכך שהוא הסתכל על אישתו בצורה שאנשים פרוצים מסתכלים על אישה. הוא ראה בא יופי נפשי, יופי נשמתי. הוא לא היה צריך בכדי להתמלא מאהבתו לאישתו להסתכל עליה בצורה נמוכה. על כך אומרים חז"ל שכשהוא ירד לפלישתים הוא התבונן בה בצורה שאנשים פחותים מסתכלים על נשותיהם ואז גילה שגם בצורה זאת שרה היתה במיוחד יפה. אנחנו לומדים כיוון שאינו דורש מאיתנו ח"ו למעט בקשר שלנו עם נשותינו. זה דורש מאיתנו לאט לאט להתאהב כמה שיותר בחלקים הגדולים של נשותינו. למשל, אנו צריכים להתרגל לשמוח בעיקר בפנים של האישה שלנו. הסתכלות בחלקים התחתונים של האישה זו הסתכלות שמורידה אותנו. הסתכלות על פני האישה זה דבר שמרומם אותנו. הענין של משה בודאי שלא נוגע לנו. הרי אנו רואים שמרים הצדיקה לא ראתה בעין יפה את פרישותו של משה. על כך לימוד אותנו הקב"ה שמשה היה נשמה מיוחדת וחריגה. משה צריך את כל זמנו להקדיש לחיבור והתכוננות לנבואה. תחשוב על כך שאתה בבית כנסת. האם שם תהיה עם אישתך. אנו מבינים שיש את התשתית של החיים. ויש זמנים מיוחדים שאנו מרכזים כוחות להתעלות והפניית כוחות לדבקות אלוקית נבואית. אולם הכהן הגדול שעובד בבית מקדש ביום הכיפורים חייב שיהיה לו עורף בכך שיש לו אישה בביתו. זה הבסיס שעליו אנו נשענים. מסופר על רבי אבא בר חלפתא מגדולי התנאים, שכל פעם שהיה חוזר מעבודתו אישתו היתה יוצאת מקושטת לקבל פניו. שאלו אותו תלמידו מה סיבת התנהגותו. אמר כדי שלא אתן דעתי על נשים אחרות. וכי רבי אבא היה ח"ו פרוץ. ודאי שלא. הכוונה היא ששלמות המנוחה וההרגשה של השלמות שיש לנו גם בנושא של קשר עם הכוח הנשי נמצא איתנו בצורה נינוחה קדושה ומיוחדת. אם רבי אבא בר חלפתא זו היתה הנהגתו או אין לנו לדמיין דמיונות שאנו יכולים להיות במדרגה יותר גבוהה. לא מדובר רק על סכנה ללכת לרבנות . מדובר על דרך חיים נכונה ונינוחה שנותנת לאדם שמחה מנוחה ומאור פנים.