השאלה שלי פשוטה ותמימה, אבל באמת חשובה לי מאוד: מדי בוקר אנו אומרים: "מודה אני לפניך מלך אל חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". אבל הרי ידוע שהאני האמיתי היא הנשמה והיא זו שמדברת שנאמר: "...וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה", ואנקלוס מתרגם על אתר: "..ונפח באפוהי נשמתא דחיי והות באדם לרוח ממללא" - הרי שהנשמה היא האני האמיתי והיא זו שמדברת, הגוף רק מקיים את רצון הנשמה. ולכן, השאלה מתבקשת: כיצד יכול הגוף להודות שהקדוש ברוך הוא החזיר בו את נשמתו שהרי הוא גולם ואינו מדבר מרצונו?! ואותה שאלה שבה ועולה לכל אורך ברכות השחר, למשל: "..ועתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא" - מבחינה דקדוקית ישנה בעיה לוגית שהרי ממני = מ + אני, אבל הרי האני זו הנשמה ולא הגוף כפי שמשתמע מנוסח הברכה? אודה לתשובת הרב,

אדם אומר גם הנשמה שלי וגם הגוף שלי והשכל שלי והרגש שלי אם כן מי הוא זה שכל אלו שלו שהגוף והנשמה והשכל והרגש שלו זה כללות האדם שכל חלק ממנו הוא חלק של כל האדם. כמו שהאדם אומר הלב שלי, המח שלי ומה המשמעות של המלה שלי למי שייך הלב והמח אלא הכוונה לכולי.