שלום לרב! רציתי לשאול לגבי הנהגה בבית: מחד כתוב שאדם נתפס על עוון אנשי ביתו. מאידך, ידוע על מגרעות ואש המחלוקת ושיהיה אדם נוח עם הבריות. אחלק את שאלתי לשניים: אנו נהגנו מאז ומתמיד לקבל את פסקיו של הרב אליהו זצ"ל. אשתי היקרה - כבר לא מוכנה לא פעם לקיים את הפסיקות (המחמירות). כמו למשל, לא לחמם דבר שנאפה שפוסק שיש בישול אחר אפייה וכדומה בעוד שיש פוסקים שאפשר לסמוך ולהקל בדבר לספרדים. (בשבת האחרונה הוריתי לה שאסור לחמם את הלחם והיא מאוד כעסה על כך ומה "ההמצאות החדשות האלו והשטויות האלו" אני כעסתי על כך שמבזים דבר הלכה והמשכתי כאילו לא היה כלום) האם היה עלי להעיר? למחות בידה? ואם כן -עד איזה גבול -(אשתי לא אוהבת לקבל הערות כלל ובד"כ היא כועסת ומתעצבנת מכך עד כמה שאני משתדל לעשות את זה בעדינות) שאלה נוספת, מה קורה בדבר שגם פוסקים אחרים אוסרים? האם עדיף להעלים עין? האם יש עלי חובה להעיר?(דוגמא שקרתה בפעם האחרונה: בשבת שהתארחנו אצל הורים שלה היא לא הקפידה לשים חצאית בלילה בעוד שאחים שלה הגדולים מסתובבים לידה בבית? או למשל שלא מקפידה שם על סעודה שלישית עם הילדים וכל המשפחה -אני אדגיש שהורים שלה לא סועדים סעודה שלישית) אני דואג משני פנים : 1. שלא אתפס על עוון אנשי ביתי. 2. הילדים רואים את זה ומסתמא ילמדו מכך. מאידך, אולי זה ניסיון משמים אם אני כועס על כך ועלי להתחזק בעצמי וע"י כך לעמוד בניסיון? כלומר: ע"י העלמת עין ולא להעיר שאשתי לא תכעס מכך? נ.ב: בזמן האחרון היא כועסת עלי הרבה ומתלוננת עלי הרבה, כמעט בכל הזדמנות. אני יודע שאני לא כליל השלמות אבל עדיין אני לא בטוח שאני כזה גרוע- אני מוכן להשתפר שהדברים נאמרים בצורה יפה.

שלום רב: חז"ל אומרים במסכת סוטה שבדור אחרון יהיה תופעה ש"אין תוכחה". במשנה זה מתואר כחלק מתופעות שליליות שיהיה בדור של חוצפה. אולם הרב קוק רואה בתופעות השליליות האלו גם נקודות אור. בנוגע למה שכתוב " אין תוכחה" ניתן לומר שיש כאן התנוצצות של אור הגאולה העתידה. בעתיד נאמר שיהיה מצב מושלם "שלא ילמדו איש את רעהו לדעת את ה' ", כל אחד ידע ה' גם ללא שילמדו אותו. זאת לא רק משום שיהיה הרבה חכמה. זאת משום שמשמעות הגאולה היא שכל אחד מישראל יעבוד את ה' בעצמיות פנימית. עבודת ה' לא תבוא מכוח כוחות חיצוניים אלא הכל יבוא מתוך רצון עצמי של כל אחד. אלא שבעת הגאולה המדרגה תהיה שאנשים יחשפו לרצון העצמי האמיתי שלהם וכך ימצאו את הנשמה האלוקית הפנימית שנמצאת בהם. מתוך כל יעבדו את ה'. יש התנוצצות של מדרגה זו גם לפני בואה. זהו הדור שלנו שמהותו ש"אין תוכחה". הוא דור מאד עצמי. כל אחד רוצה לעשות את הדברים לא משום שאומרים לו, לא משום שזה של מישהו אחר. כל אחד רוצה לעשות את הדברים רק כשהם באים מתוכו מעצמו. לכן מאד קשה לקבל תוכחה בדור הזה. התוכחה היא בעצם הרצון של מישהו שבא מבחוץ שרוצה להגביר את קצב התיקון של מי שלא רואה את כל אור האמת. אפילו שהמוכיח יעשה זאת לשם שמים עצם ההתערבות של מישהו שבא מן החוץ גורמת לדחיית התוכחה. לכן בדרך כלל דרך התיקון בדור שלנו צריך להיות בדרך "את פתח לו", כלומר, לבנות פתחים להאיר אור גדול. קצב התיקון מסור בידו של כל אחד כלפי עצמו. אין לנו יכולת לכפות את האמת שלנו על מי שלא מבקש ולא רוצה בה. האם הדבר נכון גם בתוך הבית ביחסי זוגיות? לפי דעתי ודאי שכן. אנו בדור שלבנות בו בית צריך חוכמה גדולה ויתרה על מה שהיה בדורות הקודמים. היום אנשים מאד עצמיים ומאד קשה להם לוותר על עצמיותם.זה כולל גם את יכולת ההתבטלות כלפי בן הזוג שלהם. מאידך, יש בדור שלנו הרבה אמיתיות והרבה יכולת התמסרות אם הדברים באים בצורה הוגנת וצודקת מתוך שמירה גדולה על הכבוד של כל אחד. [יש חלק באישיות שצריך ללמוד לוותר זהו החלק האגואיסטי הנמוך שבא מצד הנפש הבהמית אולם יש חלק יחודי ועליון שיש בכל אדם שעליו צריך לשמור מכל משמר ולא לוותר עליו. החלוקה בין שני החלקים היא עבודה גדולה.] השאלה שאתה מעורר נוגעת לפערים שיש בין בני זוג בענינים שבן אדם למקום. כשחז"ל אומרים שאדם נתפס על אנשי ביתו כוונתם בין בנוגע למצוות בן אדם לחבירו ובין בנוגע לבין אדם למקום. לכן הדאגה שלנו אינה נוגעת רק לרמה הרוחנית שלנו ושל בן זוגנו אלא גם לרמה של המידות ובן אדם לחבירו. יש לנו מחויבות שלא להכשיל את בן זוגנו גם בנוגע למעשיו בבן אדם לחברו. אולם ראשית עלינו להבין שאין כוונת חכמים לומר שמעשי המצוות של בן הזוג שלנו או לחילופין ח"ו עוונותיו אינם שלך. כל אחד הוא נידון בפני עצמו. חז"ל רק רוצים לומר שהמחוייבות לתקן ולהשפיע על אחרים היא קודם כל המחויבות שלנו כלפי האנשים הקרובים לנו. אולם ודאי שהמחויבות שלנו היא צריכה לעשות בדרך שמביאה תועלת. כל אדם הקב"ה מזווג לו זיווג לפי התאמתו. בן הזוג שלנו בדברים רבים הוא שלם מאיתנו. בדברים אחרים אנו חזקים ממנו. כל חולשה שיש לבן זוג שלנו היא לא צריכה לצער אותנו אלא להוות כאתגר וכשליחות ומוחייבות לגרום לתיקונה. ודאי שאנו צריכים לעזור לבן זוג שלנו אולם היכולת לעזור דורשת חכמה גדולה. כמו שקשה לעזור לאדם רחוק מאיתנו יש קושי לעזור לבן זוג שלנו. דווקא בזוגיות השמירה על העצמיות היא צורך מאד ברור. קשה מאד לקבל ביקורת מבן הזוג משום שמרוב קירבה יש חשש של מחיקת העצמיות שבנו. מה אם כן הדרך להתמודד בפער בדקדוק במצוות שיש בינך לבין אישתך? ראשית, הפער הזה לא צריך לגרום להורדה באהבה ובשמחה אחד בשני. כשם שאם אישתך היתה חולה במחלה גופנית לא היית מתרחק ממנה אלא להיפך מתגבר באהבה כך כשמדובר על מחלה רוחנית. מה עוד שכדאי שתבונן האם הדברים גם בעניני בן אדם למקום כפי מה שאתה מרגיש. המדד למצוות בן אדם למקום אינם תלויות רק בענין הקפדה על דקדוקי מצוות. יש עוד נושאים שנוגעים לבן אדם למקום שאולי בהם אישתך חזקה יותר ממך. בכל מקרה חולשה של בן הזוג לא צריך לגרום למרחק ואי שמחה אלא דווקא להיפך. כיצד אנו מתקדמים ומקדמים את בן זוגנו. לפי דעתי עדיף שכל ההתקדמות בנוגע לדברים שבן אדם למקום יעבור דרך בן אדם לחבירו. בני זוג צריכים לאהוב אחד את השני לשמוח אחד בשני, מתוך ההתקרבות והרצון לשמח אחד את השני זה מקרין גם על הדברים שבן אדם למקום. אם בן זוגי רוצה שאתנהג בדרך מסויימת גם אם זה לא מתאים לי אני מוכן לעשות זאת בשבילו. זהו השלב הראשון. השלב השני הוא שברגע שאישתךתאהב אותך ותחיה איתך שנים רבות היא תלך ותאהב את כל מה שיש בך. אם הקודש שבך הוא אמיתי ונעים אזי בסוף היא גם תתאהב גם בצדדים של הקודש שלך. זו דרך ארוכה אולם היא הדרך הארוכה שהיא קצרה, זו הדרך שתמלא את מחוייבתך לקדם את בני ביתך. זהו הכלל. באופן מפורט על שאלותיך. ודאי שמותר וראוי שתגלה לאישתך מה אתה רוצה ובמה אתה שמח. ודאי שכשהדברים נוגעים ממש לך אתה צריך גם לשמור על העצמיות שלך. אם אתה רוצה לאכול דברים ברמת כשרות מהודרת, אתה ודאי יכול לומר זאת ולבקש זאת ממנה. אולם הבקשה צריכה להאמר בדרך שמדגישה את הצרכים שלך. אם בקשה תאמר בדרך זו בדרך כלל תענה. אם היא לא תענה, אזי יש שתי דרכי תגובה. או רק להביע צער על כך שצורך מאד חשוב שלך נמנע ממך. במקרים קיצוניים יש גם מקום שלא לאכול מה שנעשה שלא לפי רצונך. לדעת להבחין בין תגובה עדינה לתגובה יותר החלטית צריך עצה וידיעה הלכתית ע"פ רב. בכל מקרה דרך זו עדיפה על תגובה כעסנית. כשהדברים לא נוגעים בעיקר לצרכיך [כגון, מה אתה אוכל] אלא נוגעים לא פחות לצרכים של אישתך, כגון: כיצד היא תתלבש, הדברים הרבה יותר עדינים. כאן גם אם אנו רוצים להגיד לנשותינו מה אנו אוהבים וזה לגיטימי אנו צריכים לזכור שמדובר בהחלטה שלה כיצד היא מתלבשת. אישתך ודאי ראוי שתדע מה אתה אוהב אולם גם ראוי שתדע שאתה מבין את צרכיה ושמדובר על איך שהיא נוהגת עם עצמה. ודאי שמקרים קיצוניים זה עלול לפגוע בך כל כך עד כדי כך שאישה שמתעלמת מצרכי בעלה עלולה לפגוע בביתה. אולם הדו שיח הוא על בסיס הצרכים והרצונות וההתחשבות ההדדית. אם אנו רוצים שנשותינו יושפעו מאיתנו בכל מיני נושאים, קודם כל אנו צריכים להיות קשורים אליהם. אנו קודם כל צריכים לתת להם הרבה כוח. רק מתוך מה שאישה מרגישה שהבעל שלה נותן לה הרבה כוח היא מכירה בטובה וגם רוצה לגמול טוב לבעלה. מה הסוד, כיצד אנו נותנים לנשותינו כוח איך אנו מחיים אותה? הדרך העיקרית היא כשאנו שמחים בה, כשאנו אומרים לה שאנו אוהבים אותה ושמחים שהיא הזיווג שלנו. הניסיון הכל כך קשה בתוך הבית הוא בעצם גם הניסיון שלנו כלפי הדור. כיצד נוכל להשפיע על הדור. רק אם אנו ניתן לאנשים הרבה כוח הרבה עוצמה אנשים יהיו קשורים אלינו. כיצד נותנים כוח על ידי אהבה גדולה ואמונה בטהר הפנימי שיש בכל אחד. רק בדרך זו ניתן לפתוח פתחים בדור שלנו.