שלום הרב, רציתי לדעת מה היא הגישה שצריכה להיות לאדם בהתקדמותו בעבודת ה’. ואסביר את דברי. יש אפשרות אחת שהאדם יבטל את כל הרגליו ורצונותיו ויתחיל לדבוק בדבר ה’ ולקיים את ההלכה בדיוק כמו שצריך. כמובן שיקח זמן עד שילמד, אבל בעיקרון לאחר שיודע את ההלכה וכו’ אז "עושים מלחמת חורמה" ולא עוברים עליה. (ואכן גישה זו נשמעת מאוד אמיתית,שהכל נעשה פה לשם שמיים.) ומצד שני,ישנה גישה שכביכול אומרת לקחת את הדברים בצורה יותר מתונה, ולדעת לאיפה לשאוף אך מאידך גם לדעת מה המדרגה של האדם כרגע ועל פי זה לפעול. לא לבטל כל רצון או זיקה לדברים מסויימים, גם אם הם יובילו לפעמים לדברים שהם לא בדיוק עפ"י ההלכה. (שזה נשמע קצת פחות ’לשם שמיים’ אך כך האדם יוכל לעשות את הדברים יותר מאהבה ולא כפייה. לכן,רציתי לדעת מה גישת הרב בנושא (בעקבות הרב קוק): 1. אם הרב יאמר שהגישה השניה היא הנכונה, עפ"י מה קובעים אילו דברים יותר ’דחופים’? עפ"י הרגש? ז"א, אם למשל אני יודע על הלכה מסויימת (ואני לא מדבר על דברים גדולים, אלא דברים ספציפים בכל מיני נושאים) שאני לא מקיים כראוי, ומאידך אני מרגיש שזה לא כ"כ בוער לי לתקן אותה אלא דבר אחר שאותו אני יותר חפץ לתקן - האם כך אני מחליט באיזה דברים להתמקד? 2. מה אמור להיות היחס בין בני זוג בנושאים הנ"ל. הרי בני הזוג נחשבים כגוף אחד, ואני באמת רוצה שיהיה ולאשתי אכפת אחד מהשני, ולכן זה אומר שגם אכפת לנו מהמרה הדתית אחד של השני. אז איך אוכל לראות את אשתי ’עוברת עבירה’? זה ממש צורם לי ואני מרגיש שהיא באמת פוגעת בעצמה וש’בסוף הימים’ זה יבוא בחשבון. 3.אם האדם החליט כרגע להשקיע יותר בנושא מסויים,וזה מן הסתם בא על חשבון משהו אחר, מה צריכה להיות התגובה שלו כשהוא עושה את הדברים ה’לא בסדר’? ז"א, האם כל פעם שהוא ממשיך לעשות את המעשה שהוא לא עפ"י ההלכה הוא צריך ’לעשות תשובה’? כי אני ממש מרגיש בפנים קונפליקט, שמצד אחד בחרתי מראש שאני כרגע לא מתמקד בזה ומצד שני אני אומר סליחה..אז זה יוצר אצלי הרבה רגשות אשמה. האם כל הזמן צריך להרגיש ש"נרשם לא עוד איקס בשמיים" על כל מעשה כזה?! אני מצטער על האורך אבל זה באמת חשוב לי אז אשמח אם הרב יוכל לענות באריכות על כל סעיף ואשמח ממש אם הרב יפנה למקורות שבהם אוכל יותר לעיין כי אלו ממש דברים שבוערים בי בחיי היום-יום. תודה רבה מראש!

שלום רב: 1. המצב שאתה מתאר הוא מצב מאד דיעבדי. ואסביר את כוונתי. עיקר המאמץ שלנו בעבודת ה' אינה לקיים את ההלכות. קיום ההלכות זה הבסיס זה הא"ב זה המינימום. עיקר העבודה שלנו באיזה רמה אנו עושים את המצוות באיזה מגמה אנו עושים את דברי הרשות. כמו שבגוף יש מינימום שאנו חייבים לעשות. כל יום חייבים לישון מספר שעות וחייבים לאכול אוכל. השאלה בעניני הגוף נשארת באיכות החיים שלנו. האם אנו יודעים לישון בצורה רגועה. האם אנו אוכלים אוכן מזין ואוכל מענג. כך גם בעולם הנשמה. ההלכה זה ההכרח הראשוני הבסיסי. אותו צריך לעשות בלי הרבה השקעה בקלות . העבודה נוגעת למה שמעבר לקיום הבסיסי. זה קודם כל היחס שלי להלכה. אדם שמילדות התרגל לקיים את ההלכה ולא תר אחר עיניו ואחר ליבו זה מאד קל, זה זורם בדם. מה שקשה זה עבודת המידות עבודת הכוונה זה ההתרכזות בלימוד , זה דברים בטלים וכ'. אולם אנו בדור מאד פורץ ומחפש. חלק מהחיפוש גם גורם לכך שאין בהירות בכך שיש לנו נשמה והנשמה צריכה מסד מעשי כפי מה שמורה ההלכה. כיצד מתקדמים במצב הדיעבדי זו שאלה קשה. באופן כללי למי שאינו בא מעולם רחוק אלא הוא גדל כאדם ירא שמים היתי ממליץ ללכת בדרך הראשונה. למי שבא מרחוק קיבלנו ממו"ר הרצ"י ללכת בדרך שלעולם יקבל על עצמו קודם עול מלכות שמים ועול מצוות מגיע בצורה הדרגתית בהמשך. יתכן שיש מצב שגם אם האדם גדל כירא שמים בשלב מסוים הוא נהיה קצת רחוק וגם הוא בחינת בעל תשובה. כשהולכים בדרך השניה סדר ההתקדמות הוא מהקל אל הכבד. מהדבר שיותר קל לקיים אל הדבר שיותר קשה. 2. בנוגע לבני זוג כבר כתבתי בעבר תשובה ארוכה בענין. אחזור בתמצית על הדברים. צריך להאמין שהקב"ה מזמן לכל אחד את הבן זוג שלו. לכן מה שזימן לך הקב"ה בן זוג שאולי ברמה אחרת ממך זה משום שיש לו אמון שטוב יהיה שתקרינו אחד על השני והמפגש בינכם יהיה מפגש בונה ומרומם. העיקר הוא למשוך כלפי מעלה. בבית לא עושים זאת בכוח. בבית לא עושים זאת בדרך ישירה ובאמירות ביקורתיות של אחד כלפי השני. בבית כל אחד מביא את הטוב שלו לתוך האקלים של הבית והבן זוג ממילא מושפע מהטוב ומהרצונות שלי. כל ניסיון לזרז את הקצב נידון לכישלון. 3. הרעיון של הוידוי ואמירת חטאנו אינה רק מתוך הנחה שאדם לא יעשה זאת לעולם. אמירת חטאנו נועדה לשמור את החלום. אמרית חטאנו נעודה להשאיר את המודעות שגם דברים שאנו עוברים עליהם הם לא חלק מעצמיותנו הם חלק מהחולשות שלנו. לכן כדאי גם כשאדם לא משיקע מאמץ לשנות לפחות לומר לעצמו שאני מודע שזה חטא וזה נובע מחולשה שבעז"ה בעתיד אני אתקן. אדם אומר בוידוי "לעולם איני חוזר לדבר זה ". האם אדם יכול לומר זאת כשאומר על לשון הרע שהוא ודאי יעבור. הכוונה באמירה אני לא אחזור לאותו מצב באותה תמידיות באותו קשר לחטא . יש באמירה זאת אמריה לעולם לא אסוג אלא אמשיך להתקדם. זאת בודאי שכל אדם צריך לומר. כל טוב