שלום רב, חלילה לי מלפקפק פיקפוק קל שבקלים בעניין יחודו של הבורה יתברך.שאלתי נסובה על סוג הבנת האמונה הזו. האם מדובר על אמונה מלשון נאמנות, דהיינו כמעט מוכח בעליל עניין יחודו, כדוגמת הנהגתו בעולם, שכמעט ולא ניתן לערער על כך, שהרי כל היקום והסדר בו מצביעים על מציאותו, לבין אמונה מלשון מאמין , למרות שכלום לא חייב להצביע על הכרח יחודו , יתברך. ראית את דברי הרמב"ם בשמונה פרקים, ולדעתי דרך ההוכחה שלו ניתן לפרוך בקלות יחסית. נניח שבעולמנו אין בילתו , אבל מי ערב לנו שבעולמות אחרים אין ח"ו , אלוקים אחרים??? לכן, דעתי נוטה לחשוב שהאמונה ביחודו, היא אמונה זכה ללא כל הוכחה לוגית. אודה על תשובה מפורטת.

לא ברורות לי שתי האופציות בהבנת ענין האמונה. האמונה היא לא מבוססת על הוכחות. אולם מאידך האמונה אינה דבר שאינו לוגי. האמונה אינה סותרת את החכמה והשכל. לא רק זאת אלא שיש אומדות וסברות רבות שמבססות את האמונה וגם השכל מורה על האמונה שלנו. אולם האמונה היא כוח בנפש האדם שנטע בנו הקב"ה . כוח זה מאפשר לנו עם צופן פנימי מאד עמוק לזהות את הדברים שהם מוחלטים ואמיתיים ובין הדברים שהם מקומיים ולא מוכרחים. כל אדם מאמין שאבא שלו הוא אבא שלו למרות שלא עשה בדיקות גנטיות. האדם מזהה בצופן הפנימי שלו שאביו הוא האבא שלו. יש לו גם הרבה הוכחות ותמיכות לעמדתו. כך גם בנוגע לאמונה באחדות הבורא. האמונה הזו היא נובעת מצופן פנימי ומעומק הסתכלות מעבר להוכחות שאומרות שיש מקור אחד לעולם והמקור הזה הוא מקור של כל החיים ומחיה את כל החיים. כל טוב