לאחר בקשת המחילה. התשובה של כבוד הרב לא ענתה על כל השאלה. השאלה שלא נענתה היא: "אני חושש להודיע לו על העניין פן יספר לי שמישהו זרק לו את המחשב לפח או דברים מהסוג הזה וידרוש את המחשב חזרה. שאלתי היא, האם מוטלת עלי חובה הלכתית לשאול את הבעלים הקודמים האם אכן הפקיר את המחשב או שניתן לסמוך על ה"אומדנא דמוכח" שיש כאן?" ז"א שיש לו חשש שלא הבעלים זרקו את החפץ לפח אלא אחרים כגון: גנבים, או שונא של הבעלים. על כבוד הרב להתייחס לאפשרות זו ולומר לציבור האם יש לחשוש שאחרים זרקו ולא הבעלים משום שמדובר בחפץ שלא רבים יזרקו אותו לפח שהרי הוא נחשב עדיין לחדש ורצוי לרבים.ועל כן אין זו אבידה ובוודאי שאין כאן יאוש מדעת או שלא מדעת. ועל כן יש לנסות לאתר את הבעלים ולהחזיר את אבדתו או גנובתו, מן הדין או שמא לפנים משורת הדין. או שמא אין להתייחס לכך משום שהיא נמצאה באשפה העשוייה לפנות ואם לא היה נוטלה הייתה בכל מקרה נאבדת ומושמדת. אשמח לקבל תשובת הבהרה לשאלתו/י.

שלום וברכה, לא מצאנו בגמ' חשש בהלכות אבידה ומציאה, שמא החפץ נגנב מהבעלים. יותר מזה- אם כך היה, הרי בכל מקרה של מציאת אבידה שנפסק בו שלא צריך להכריז נחשוש שמא היא נגנבה מהבעלים, ולא נאבדה ויש צורך לאתר את הבעלים ולשאול אותו - וזה כמובן לא יעלה הדעת. לבד מכל זה, ממה נפשך- אם נגנב הרי היה כאן יאוש ושינוי רשות והמוצא זכה בגניבה (עיין לקמן באשר ללמה"ד). כפי שכתבתי למעשה שטות לא חיישינן, אך כיון שהשאלה חוזרת ונשאלת אפרט מעט- מצב שבו הבעלים גרמו לכך שיאבד מהם ממון מרצון, או גרמו למצב שהממון עלול להאבד מהם נקרא "אבידה מדעת". המונח אבדה מדעת נזכר בחמש סוגיות בש"ס. האחרונים (עיין מפרשי השולחן ערוך חלק חושן משפט סימן רס"א) השוו בין הסוגיות והתקשו בקושיות שונות. בדין אבידה מדעת פסק הטור (חושן משפט סימן רס"א) שהיא הפקר, ולכן המוצאה רשאי לזכות בה. בכך חלק על הרמב"ם, הפוסק (הלכות גזלה ואבדה פי"א הי"א) שבאבדה מדעת אין מצוַת השבה לבעלים, אמנם אסור למוצא לזכות בה. כשבוחנים את פסיקתם, ישנם מקרים שפסיקת הטור ברורה כגון הסוגיה בבבא מציעא דף כא:, במי שפרס את פירותיו ברשות הרבים, ולאחר זמן אסף אותם אך הותיר פירות אחדים – אין זו אבדה, וכל הרוצה ליטול יבוא וייטול, ואפשר להוכיח שהרמב"ם יודה שהפירות הם הפקר גמור, על אף שכתוב שזו אבידה מדעת. אמנם בסוגיה בב"ב פז:, על אף שהצלוחית שניתנה ביד הילד מוגדרת אבידה מדעת, האם יעלה על הדעת שגם בזה יפסוק הטור שהצלחת הפקר גמור, וכל הרוצה ליטלה מיד הילד יבוא וייטול?! על כורחנו לא באה הגמרא לומר אלא שהחנווני אינו חייב באחריות הצלוחית – כיון שבעליה התרשל בשמירתה ונתנה לבנו – אבל פשוט שאין היא הפקר. מסתבר שהרמב"ם והטור נחלקו רק בכמה מקרי ביניים, כגון "הניח פרתו ברפת שאין לה דלת, ולא קשרה, והלך לו". ובהבנת סברת הטור עיין בש"ך (שם ס"ק ג) שפירש, שהטור הבין שהמציאות מתפרשת כהפקרת הרכוש על ידי בעליו, היינו, כאשר אדם מניח חפץ באשפה העשויה להיפנות, הוא בעצם מתכוון להפקירו. ועיין בקושיית קצה"ח שם. חילוק יפה מחלק נתיבות המשפט (שם ס"ק א), הוא מסביר, שעקרונית צודק הרמב"ם, שאין כאן אלא פטור מחיוב ההשבה וחייב להכריז, אך כיוון שאיבד מדעתו, יודע שאין חובה להכריז עליו והריהו מתייאש הימנו, ועל כן המוצא רשאי לזכות בו. לפי זה, טוען הנתיבות, רשאי המוצא לזכות באבדה מדעת רק אם המאבד יודע שלא תהיה הכרזה, כגון באשפה העשויה ליפנות, וזה משתנה בין המקרים השונים בגמרא. אך אם השאיר אדם ארנק ברשות הרבים כמעשה שטות, הוא מצפה שהמוצא לא יֵדע שהארנק אבד מדעת ושאין חובת הכרזה, ועל כן אינו מתייאש; לפיכך אסור למוצא לזכות בארנק, אפילו אם יודע שהאבֵדה היא מדעת. העולה מהנ"ל – להניח מחשב באשפה העשויה להיפנות זוהי אבידה מדעת והרי אלו שלו. כפי שכתבתי בתשובה, נ"ל שאין חיוב לאתר את הבעלים אפילו מצד לפנים משורת הדין. אמנם מצאנו כמה דוגמאות בהלכות אבידה שמצד למה"ד ראוי להחזיר, עיין בסוגיא (כד:) ובסימן רנט, ה, אך נראה שיש חילוק בין מקרה שבו אדם מרחיב את הדין או מוותר על פטור בהשבה, לבין מקרה שלא מתעוררת מלכתחילה חובת ההשבה כגון זוטו של ים וכן אבידה מדעת. עניין אחר שעלה בשאלות ההבהרה, הוא קידוש ה'. קידוש ה' מוזכר בהשבת אבידה, וליתר דיוק חילול ה', בהקשר לאבידתו של גוי. בגמ' בסנהדרין עו ע"ב, ישנה התייחסות שלילית למי שמחזיר אבידה לגוי: "אמר רב יהודה אמר רב: המשיא את בתו לזקן, והמשיא אשה לבנו קטן, והמחזיר אבידה לנכרי, עליו הכתוב אומר: "למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלח לו".(ובטעם הדבר השווה הרמב"ם בהל' גזלה ואבדה יא, ג ורש"י בכתובות טו ע"ב ד"ה להחזיר) אמנם , בגמ' בבא קמא קיג ע"ב נאמר: "תניא, ר' פנחס בן יאיר אומר: במקום שיש חילול השם, אפי' אבידתו אסור". יש להחזיר כדי למנוע חילול השם. בירושלמי מודגש דווקא הצד החיובי. יש להשיב אבידה לגוי כשיתקדש שם השם. כמובן שכל זה לא שייך לנידון דידן, שבו כאמור קרוב לוודאי שהמחשב נזרק לפח במכוון. ואם ישאל השואל האם כדאי לאתר את הבעלים בשביל הסיכוי הקטן שהשבת המחשב יגרום קידוש ה' אענה לו שבודאי שאין בדבר איסור, אלא שאני בתשובתי כותב את מה שיש לעשות ולא את מה שלא אסור. בתשובתי, כאז כן עתה, לא חילקתי מעולם בין שומר תורה ומצוות לשאיננו שומר. הערה מצד המציאות- רבים אמרו לי וכן ראיתי במו עיני- שמצוי במקומות רבים שפחי האשפה מלאים בכל טוב שכל פגמו הוא שאיננו "חדש ממש" על אף שמצד עצמו הוא ראוי לשימוש. והדבר נפוץ בערים הגדולות ובבנייני משרדים שמשליכים מסכי מחשב, ריהוט וכו' לכן אין צורך להתפלא מהמקרה שבשאלה, אלו מעשים שבכל יום. אם יש צורך, אשמח להרחיב. כל טוב, הרב ינון זמיר