תודה רבה לכבוד הרב על התשובה המנומקת. ועדיין לא הונח לי, שהרי עכ"פ בסכומים גדולים שנאבדו בישיבה או ברחוב שדייריו ישרים, הרי רואים אנו בחוש שהמאבד מקווה שהמוצא הישר יחזיר, לפחות בימים הסמוכים לאיבוד. וכמו למשל אם אבד לאדם שטר של מאה ש"ח בבנין מגורים שדייריו נאמנים ומאמינים כולם זל"ז, ודאי אינו מתייאש, כי יודע שהדייר המוצא ודאי יחזיר לו. וא"כ ה"ה בישיבה. ומה שהביא כת"ר להוכיח מדברי הראשונים - הדעת נותנת שהכל תלוי לפי הנסיבות, כגון הנוהג המקובל על אנשי המקום, ישרותם ויחסם ההדדי, סכום האבדה וכו’. בכבוד ובברכה

כפי שכבר הבאתי מהריטב"א משמע שיש אפשרות שאדם לא מתייאש מאבדה שאין בה סימן, אלא צריך שבאמת יהיה באפשרותו למצוא כמו מעות בקרקע למעט מעות בחול, וכן שיעשה מעשה שייראה שהוא לא מתייאש (חיפוש, מודעה וכד'), וכן נראה מהריצב"ש והדרישה. לכן, עקרונית אני מסכים שאם יש מקום שמוכח שכולם מחזירים אפילו כשלא מחויבים (שהרי כשאין סימן אין למאבד הוכחה שהוא המאבד ואפשר שגם אחר איבד אות סכום) אולי אפשר לדון מקום זה כהוכחה שהוא לא התייאש, ונראה שאי אפשר לומר כך על כל פנימייה או כל ישיבה, אלא במקומות קטנים שנמצאים שם רק בני הישיבה, וכולם מכירים את כולם, אבל בישיבות ופנימיות גדולות מסתובבים שם הרבה אנשים לא רק מבני הישיבה ולכן אין הוכחה שלא התייאש, וכפי שאמרו הראשונים באבידה שאין בה סימן יש צורך בהוכחה שהוא לא התייאש, וכמו שכתב הריצב"ש שבדבר שאין בו סימן אנו תולים בכל מה שאפשר ואפילו בסברה רחוקה שהבעלים מתייאשים. בברכה מרובה הרב אברהם זרביב