האם אמנם הדין שיש יאוש בכסף תקף גם במקום שהרבה אנשים ישרים שמוצאים כסף נוהגים להכריז ולהחזיר, כגון בנידון השאלה שנמצא הכסף בישיבה, הלא נראה שבמקרה כזה הרבה בני אדם אינם מתייאשים מהאבדה? תודה

שלום רב: גם במקרה כזה שהכסף נמצא בישיבה אין צורך להשיב, שמצינו בגמרא בבא מציעא (כ"ו:) "האי מאן דחזי דנפל זוזי מחבריה בי חלתא, ואשכחיה ושקליה - לא מיחייב לאהדורי ליה. מאי טעמא - ההוא דנפל מיניה מיאש הוא, אף על גב דחזייה דאייתי ארבלא וקא מרבל - מימר אמר: כי היכי דנפול מינאי דידי - הכי נפול מאיניש אחרינא, ומשכחנא מידי". (מי שראה שנפל כסף מחברו בחול, אם מצאה ולקחה אינו חייב להחזירה לבעלים וזאת משום שהמאבד מתייאש, ואף על גב שרואים את המאבד מסנן את החול כדי למצוא את כסף, בכל אופן אנו תולים שהוא התייאש ומה שמחפש הוא סובר כמו שנפל ממני כך נפל מאדם אחר). וכמובן גמרא זו צריכה ביאור, איך אנו תולים שהוא התייאש כשאנו רואים אותו מחפש ועושה מעשה שמראה שהוא מקווה למצוא את הכסף האבוד, ועוד אנו תולים בדבר רחוק שהוא מחפש דבר שנפל מאחר שאינו יודע כלל אם נפל, ואת של עצמו שודאי נפל לא מחפש. הריטב"א מדייק מלשון הגמרא שנפל 'זוזא בחלתא' (כסף בחול) דווקא שנפל כסף בחול שאין רגילות שימצא אבל כלי שיש רגילות למוצאו או אפילו כסף אבל בקרקע רגילה (לא בחול) אם המאבד מחפשו צריך המוצא להחזירו שאין הוא מתייאש. וכן מקשה הריטב"א איך הגמרא תולה שהמאבד לא מתייאש ומה שמחפש לא את שלו הוא מחפש אלא מה שנפל מאחר איך הוא עוזב את מה שנפל ודאי ממנו ומחפש מה שאולי נפל מאחר. מבאר הריטב"א שכוונת הגמרא שחול הווי כזוטו של ים שאפילו שהוא אומר שאינו מתייאש אין חובה להשיב אלא שהוא אומר אם אני אמצא את מה שאיבדתי אני יזכה בזה כמו מאבידה שנפלה מאחר ולכן אם מצאה אחר אין צריך להשיב. בריטב"א כתוב שאם אדם איבד חפץ ללא סימן יש באפשרותו לא להתייאש, במקום שאפשר למוצאו ואינו זוטו של ים. ואם כן לכאורה צדקת בשאלתך אם נמצא אבידה במקום שמשיבים גם חפץ ללא סימן יצטרכו להשיב. אלא שאינו דומה, וזאת משום שכאן אין הוכחה שהוא לא מתייאש, שהרי אינך רואה אדם שמחפש, וגם אם יש אדם שמחפש אין הוכחה כלל שנפל ממנו, שהרי הגמרא דיברה במי שראה זוזי דנפל מחבריה,וכאן לא ראה שנפל ממנו, ואפילו אם אומר שהוא לא מתייאש אפשר שהוא אינו נאמן שהרי אין לו סימן והוא רק מצפה שיעשו עימו חסד וישיבו לו אף שלא יודעים כלל שהוא המאבד שהרי אין לו סימן ולא טביעות עין, (וכבר כתבתי שאין להשיב שאפשר שנפל מאחר) והגמרא דיברה שהוא עושה מעשה חיפוש שמוכח שאינו מתייאש. השיטה מקובצת הביא את דברי הריטב"א הנ"ל ולאחר מכן הביא את דברי הריצב"ש וז"ל " אבל הריצב"ש כתב וזה לשונו: הכי קאמר כי היכי דנפל מינאי וכו' פירוש כיון דדבר שאין בו סימן תלינן בכל מאי דאפשר למימר דמיאש אלא אם כן אמר בפירוש דבחיש ההוא סלע דנפל מיניה". הריצב"ש בא ליישב את קושיית הריטב"א איך תולים בדבר כ"כ רחוק שהמאבד מחפש מעות שנפלו מאחר ולא את מה שהוא וודאי איבד ועל זה משיב הריצב"ש שבדבר שאין בו סימן אנו תולים בכל מה שאפשר ואפילו בסברה רחוקה שהבעלים מתייאשים אלא אם כן אומר מפורש שהוא מחפש את מה שהוא איבד. אם כן בריצב"ש זה מפורש מה שכתבתי לבאר בריטב"א, שבדבר שאין סימן אנו תולים שהוא מתייאש אם לא שיש לנו ראיה ברורה שאינו מתייאש. (עיין שו"ת צמח צדק פ"ט) ועוד שמצינו שמקשים שהרא"ש לכאורה סותר עצמו רא"ש שכתב (בבא מציעא פרק ב' סימן ו')וז"ל "וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר והמוצא בסרטיא ובפלטיא גדולה ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן. האי מתייאשין אסרטיא ופלטיא ורבים מצויין שם קאי אבל אינך אפי' עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל. משמע שבמקום שהרבים מצויים אם עומד וצווח יכול לטעון שלא התייאש. ואילו בהמשך דבריו (שם ס"ז) כותב הרא"ש וז"ל "רבא הוה קאזיל בתריה דר"נ בשוקא דגלדאי ואמרי לה בשוקא דרבנן ואמר ליה מצא כאן ארנקי מהו א"ל הרי אלו שלו. בא ישראל ונתן סימנא מהו. א"ל הרי אלו שלו. והלא עומד וצווח. א"ל נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים". משמע שבמקום שהרבים מצויים אפילו אם צועק שאינו מתייאש הוי כצועק על ביתו שנפל ולא מועיל הדרישה חו"מ רנ"ט אות י"ג כותב ליישב שיש לחלק אם צועק מייד שנודע לו שאיבד החפץ שאז מהני לטעון שלא התייאש משא"כ אם צועק לאחר זמן שלא מהני. א"כ כאן שלא נשמע שאדם מחפש אבידתו ואומר שלא מתייאש כ"ש שלא נאמן שלא התייאש. בברכה, הרב אברהם זרביב