מי שמכניס את עצמו למקום סכנה, איזה איסור יש בדבר? האם כשנכנס לחורבה זהו רק איסור דרבנן מפני שיש בה איסור חכמים מפורש להכנס כשיש בה סכנת מפולת, או שעובר אף על דאורייתא משום "לא תשים דמים" או מעקה? האם בסכנות שחכמים לא גדרו בהם יש איסור ולפי איזו רמת סיכון נקבע הדבר, כגון הנוסע ברכב ללא חגורת בטיחות, או הנוסע בחמש קמ"ש מעל המהירות המותרת?

שלום רב: כתב הרמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יא הלכה ד וה' אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בו אדם וימות כגון שהיתה לו באר או בור בחצירו בין שיש בהן מים בין שאין בהן מים חייב לעשות להן חוליה גבוהה עשרה טפחים או לעשות לה כסוי כדי שלא יפול בה אדם וימות. וכן כל ג מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנ' +דברים ד' ט'+ השמר לך ושמור נפשך, ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על לא תשים דמים. הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכל העובר עליהן ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד על כך מכין אותו מכת מרדות. לכאורה אנו רואים בהל' ד' שיש איסור לאו מהתורה וביטול עשה . לעומת זאת בהל' ה' כותב הרמ' שהאיסור הוא רק מדברי חכמים. ומצאנו שיש שסברו שגם בהל' ה מדובר על איסור מהתורה כך כתב הרדב"ז. שו"ת הרב"ז חלק ב (אבן העזר) סימן יט וראה בסמ"ע שם ס"ק י"ב שכתב וז"ל, הרבה דברים "אסרו חכמים" וכו', מדכתיב השמר לך ושמור נפשך עכ"ל. ומבואר מדבריו דאסור מדאורייתא להכניס את עצמו בסכנת נפשות. אף על גב דהרמב"ם ז"ל נקט בלשונו בלשון "אסרו חכמים", מ"מ ודאי דאורייתא היא, מקרא דהשמר לך ושמור נפשך כאמור. וכן מצינו בלשון הרמב"ם ז"ל בהלכות חמץ ומצה פ"ו הלכה י"ב שכתב: אסרו חכמים לאכול מצה בערב פסח וכו' ע"ש. ובספר הקובץ על הרמב"ם שם כתב, דנראה ראי' מדבריו שם דסבירא לי' כהיש מי שאומר, שהאוכל מצה בערב פסח הוא מן התורה, מדכתיב בערב תאכלו מצות. אף על גב דכתב רבנו "אסרו חכמים", אין מזה סתירה עכ"ל. ואני מצאתי ראי' מפורשת לזה בלשון המשנה בסוכה פ"ג משנה י"ג: מפני "שאמרו חכמים" אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו. והוא ודאי מן התורה, מדכתיב ולקחתם לכם, ואפילו הכי נקטו בלשון "שאמרו חכמים". וכ"מ מהרא"ש ז"ל חולין פ"א סי' ט' לענין סכין של עכו"ם במסוכנת, שכתב וז"ל, או דילמא דוקא בתנור וכו' נעשה ונגמר באיסורי הנאה "אסרו חכמים" וכו' ע"ש. ובתב"ש סי' י' סק"א העלה בפשיטות דאיסור הנאה מתשמישי עבודה-זרה הוא מדאורייתא. הרי מבואר דגם במקום שהוא מן התורה נקטו בלשון "אסרו חכמים", ועל כרחך משום דכל דבר שאינו מפורש בקרא בהדיא, כי אם ע"פ דרשת חז"ל שייך למינקט גבי' לשון "אסרו חכמים"...... אולם שם הובאה דעת הלבוש שהלימוד מהפסוק הוא רק אסמכתא ולא מדובר על איסור מהתורה. וכך כתוב שם בהמשך: ועוד יש לתמוה על הגאון בעל התב"ש ז"ל שלא העיר להקשות על הגאון בעל הלבוש ז"ל דסבירא לי' דאיסורי סכנה מדרבנן, מגמרא מפורשת בברכות ל"ב ב': גבי מעשה בחסיד אחד שהיה מהלך בדרך ובא שר אחד וכו' וא"ל והלא כתיב בתורתכם רק השמר לך ושמור נפשך, וכתיב ונשמרתם מאד לנפשותיכם וכו' ע"ש. הרי מבואר דנקטו חז"ל הני קראי לדרשה גמורה מן התורה, דאסור להכניס את עצמו בסכנת נפשות. ונראה דמכאן נובע מקור טהור לדברי מרן הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהל' רוצח הלכה ד' הנ"ל. אולם ניתן לומר שיש לחלק בין הלכה ד' להלכה ה'. בהלכה ד' מדובר על דבר שהוא אסור מהתורה. ואילו בהל' ה' מדובר על דברים שאסורים מדברי חכמים. ניתן לומר שהאיסור מהתורה הוא רק במקום שעושה דבר שדומה לגג שיכול במשך הזמן להזיק. כלומר האיסור מהתורה הוא ליצור מפגע סביבתי שיכול לאורך זמן לגרום לסכנה. אולם בהל' ה' מדבור על פעולה חד פעמית שכשעושים אותה יכול הלאדם להיזהר מלהנזק או שהחשש הוא מועט ולכן האיסור הוא רק לפי מה שקבעו חכמים. נמצאינו למדים שיש כאן שלוש שיטות להבנת הרמ'. יש שאומרים שבכל חשש סכנה יש איסור מהתורה. ישאומרים שהכל הוא איסור מדברי חכמים. ויש סוברים שבמקום שיש חשש סכנה קרוב או כששם מפגע סביבתי שבמשך הזמן עלולים להינזק ממנו יש איסור מהתורה . וחששות אחרים הם רק מדברי חכמים. בכל אופן לגבי חוקי תנועה נראה שאם מדובר על חוקים שאי הקפדה עליהם עלול לגרום ליתר סכנה יש כאן גם איסור מהתורה. כל טוב