לפעמים תוקפות אותי מחשבות שאסור להיות עצוב, צריך להיות תמיד שמח (אני גם לפעמים עצוב), מובן שבט’ באב וימי בין המצרים צריך להיות עצובים מאוד (ולא במיעוט שמחה), ובפרט ביום תשעה באב שאז הסטרא אחרא שמחה ועולצת וצריכים להיות מאוד עצובים. גם בווידוי וסליחות צריכים להיות עצובים. כשאבל עצוב זה דבר טבעי. אבל האם יש עוד זמנים שצריכים להיות ממש עצובים? האם יש יצר הרע של שמחה (ובמיוחד בתשעה באב)??

שלום רב, רק בימי בין המצרים יש צער על החורבן, צער שגם נוגע בהרגשת מיעוט חיים. בשאר ימות השנה, וגם בימים נוראים, אין להיות עצוב. אולי יש כאבים בימים הנוראים, כואב להתנתק מהמתיקות המזוייפת של החטאים שהם חלק מהחיות שלנו, אולם עצבות כחולשת הנפש אינה ראויה גם בימים הנוראים. העצבות מחלישה את חיוניות החיים. בימים הנוראים אנו צריכים כוח בכדי לעבוד והתקדם, אין לנו זמן לבזבז על חולשות ויאושים. צריך להסתער על התיקונים שאנו צריכים לעשות. כל טוב