האם השימוש בהתר המכירה, שמשמעותו מכירה לגויים של אדמות בארץ ישראל, אינו מחליש את אחיזתנו בארץ? יש השפעה מוסרית שלילית לחתימת חוזה, שמשמעותו העברת הבעלות על אדמות הארץ לזרים, על תחושת השייכות והבעלות של עם ישראל בארצו. האם מדובר בחוזה אמיתי, של מסירת הבעלות לגוי - ואז מה לנו כי נלין על אובדן אדמתנו? או שמא בחוזה פיקטיבי, שאין באמת כוונה למכור את האדמה לגוי - ואז לשם מה זה נעשה, בפרט ששמיטה כיום ככל הנראה אינה מדאורייתא? נראה לי שכל אחת מהתשובות גרועה. מכיוון שהשמיטה אינה מדאורייתא - נראה שהפתרון שבהיתר מכירה גרוע מהבעיה שאותה הוא בא לפתור. אגב, בראשית שנת השמיטה תשסא, שהייתה מלווה בויכוח ציבורי חריף על נושא התר מכירה, פרצה האינתיפאדה השניה. אפשר להגיד שאינתיפאדה זו החלישה במידה לא מבוטלת את אחיזתנו בארץ, והובילה לפינוי גוש קטיף. תחושתי באותם ימים הייתה שיש קשר בין השימוש בהתר מכירה, לבין החלשות אחיזתנו בארץ.

שלום רב: עם תחושות לא מתווכחים. לגופם של דברים הדילמות שאתה מזכיר לא נעלמו מאלו שהתירו את המכירה. באופן כללי אנו לא מוכרים לצמיתות את הקרקע אלא רק מכירה לזמן. איסור לא תחנם הוא כשהמכירה מעמיקה את אחיזת הגוי בארץ כאן המכירה נעשית כדי להעמיק את אחיזת ישראל בארץ ומשום כך אין לא תחנם. כל טוב