שלום וברכה! אמרו רבותינו שברכת הלחם פוטרת את כל המאכלים בסעודה. השאלה היא- כיצד אדם חולה צליאק (שאסור לו לאכול לחם שמברכים עליו המוציא שיש בו גלוטן, אלא לחם שהכל העשוי מקמח תירס וכד’) צריך לנהוג בסעודות שבת ובקידוש? א- האם יוצא י"ח כשעונה אמן על ברכת המוציא של אחר על לחם, אע"פ שלא יאכל לחם דווקא, אבל בזאת נפטרו כל שאר מזונותיו שבתוך הסעודה? או שמא יש לאמר ברוך הוא וברוך שמו כדי שלא לצאת י"ח מהמוציא (משום שלא אוכל דבר שבאמת מברכים עליו המוציא), ולברך שהכל על לחמנייה מותרת "שהכל"? ב- בשעת הדחק כשצריך לקדש לעצמו, ואין לו מישהו לשמוע ממנו המוציא- איך יעשה קידוש? בברכה על היין מספיק אמנם לקידוש (שאמרו רבותינו לקדש על היין), אך מה לגבי שאר המאכלים- לברך או לא על כל מאכל בנפרד (שהרי יין לא פוטר את המשקאות)? או שמא לברך על לחם ללא גלוטן שהכל ובכך לפטור את כל המאכלים הבאים בתוך הסעודה? ג- בברכה אחרונה, חולה צליאק לעולם לא מברך ברכת המזון? רק בורא נפשות תמיד? אשמח לכמה שיותר פירוט, מקורות, דוגמאות נוספות ועוד- וה’ יברך ויצליח כל מעשה ידיכם. שאו ברכה והצלחה, מלאכתכם קודש!! בתודה מראש

לשואלת, שלום! על לחם מקטניות, שאיננו מחמשת מיני דגן, מברכים "שהכל" ו"בורא נפשות" (שו"ע או"ח סי' רח ס"ח). לפיכך האוכל לא יוצא ידי חובה בברכת "המוציא" שבירך מישהו אחר, שהרי אפילו אם בירך בעצמו "המוציא" לא יצא ידי חובה (ריטב"א בהלכות ברכות פ"ב אות יז, הובא בשערי תשובה סי' רז סק"א). כמו כן, עליו לברך על כל מאכל את ברכתו הראויה, והברכה על הלחם שאינו ממיני הדגן אינה פוטרת מאכלים אחרים אלא אם כן גם ברכתם "שהכל" (כך משמע בשו"ע או"ח סי' קעז ס"א ובלבוש שם, שרק פת ממיני דגן שברכתה "המוציא" פוטרת את שאר מיני המאכל). גם היין אינו פוטר מאכלים אחרים, אלא רק משקים (שו"ע קעד ס"ב), ולכן אחרי הקידוש על היין צריך לברך על כל מאכל את ברכתו המתאימה. אם יש צורך לברך ברכת המזון כדי לחנך את ילדיו הקטנים - הרי זה מותר (שו"ע או"ח סי' קסז סי"ט), אבל ברכה זו אינה פוטרת את מה שאכל, ויברך בנוסף לזה "בורא נפשות" (שו"ע הרב סי' קעד ס"ו). בדינים אלה אין הבדל בין שבת ליום חול. אך בשבת יש שאלה מיוחדת מכיוון שצריך לאכול שלוש סעודות בשבת, ובשתי הסעודות הראשונות יוצאים ידי חובה רק בלחם ממיני דגן (שו"ע הרב סי' רעד ס"ה). כמו כן, את הקידוש בערב ובבוקר צריך לומר דווקא בסמוך לסעודה (דין זה נקרא "קידוש במקום סעודה" - לא במובן של "כתחליף" אלא במובן של "באותו מקום"), וגם לעניין זה ה"סעודה" לכתחילה היא ממיני דגן דווקא. לכן, אם ניתן להשיג לחם משבולת שועל, שהוא ממיני דגן ואין בו גלוטן, הרי זה הטוב ביותר. בלית ברירה, ניתן לקיים את הדין של "קידוש במקום סעודה" על ידי שתיין יין או מיץ ענבים בשיעור "רביעית" (כחצי כוס חד פעמית) ובשעת הצורך גם זה נחשב כ"סעודה" לעניין זה (שו"ע סי' רעג ס"ה ומשנה ברורה ס"ק כה-כו). ואם את מקדשת בעצמך - רצוי לשתות רביעית מלבד הקידוש עצמו, בפרט בקידוש של הלילה (משנה ברורה שם ס"ק כז ושער הציון ס"ק כט; נשמת אברהם ח"א עמ' רטו). יש אומרים שניתן לצאת ידי חובת הסעודה גם בלחם ללא גלוטן, מפני שעבור החולה זוהי סעודתו (כך מסר הרב חיים קנייבסקי שליט"א ב'צהר' טז עמ' תקלד בשם החזון איש). גם לדעתו הברכה היא "שהכל" ו"בורא נפשות" (כפי שכתב שם), אבל טעמו כנראה שהדין לקדש בסמוך לסעודה נלמד מהפסוק "וקראת לשבת עונג", שהזכרת השבת בקידוש תהיה שלובה בעונג שבת, ולכן יש מקום להגדרה סובייקטיבית של ה"עונג", ועבור החולה לחם זה הוא עונג השבת שלו. מכיוון שיש דרגות שונות של חולי צליאק, ויש כאלה שיכולים לאכול כמות קטנה של דגן (באישור הרופא כמובן), אציין שלענ"ד ניתן לסמוך במקרה זה על הדעה המקילה ש"כזית" הוא בנפח של הזית המוכר לנו, בסביבות 5-7 סמ"ק, שזה פחות מעשירית פרוסת לחם (נפח פרוסה ממוצעת הוא כ - 90 סמ"ק). במקרה זה יש ליטול ידים ללא ברכה (שו"ע סי' קנח ס"ב). בשולי הדברים: ההנחיה שחולי צליאק יברכו על לחמם המיוחד "שהכל" ו"בורא נפשות" היא הפסיקה המקובלת כיום (הרב חיים קנייבסקי שליט"א, 'צוהר' טז עמ' תקלד, בשם החזון איש; ציץ אליעזר חי"ט סי' כב; הרב זלמן נחמיה גולדברג שליט"א, שו"ת בנין אריאל, עמ' 22). לאמיתו של דבר, לעניות דעתי היה מקום לומר שכאשר קבוצת אוכלוסיה מוגדרת ומובחנת איננה יכולה לאכול לחם מן הדגן, ועבורה לחם חלופי הוא המזון המשביע המרכזי, בדומה לשימושה של האוכלוסיה הכללית בישראל בלחם הרגיל, הרי שזהו לחם לגביהם, ויברכו עליו המוציא וברכת המזון כאילו היה ממיני הדגן (אך לגבי הפרשת חלה ואכילת מצה עדיין הקובע הוא חמשת מיני דגן בלבד). הדבר תלוי בהבנת הסוגיות במסכת ברכות, האם ומדוע הברכה הוגבלה לחמשת מיני הדגן. בעקבות שאלתך כתבתי מאמר שמוקדש לנושא זה, אך לפי שעה רוב תלמידי החכמים שהגיבו עליו לא הסכימו למסקנתי ולכן בינתיים אני מנוע מלפסוק כך הלכה למעשה, ואני מקווה לפרסם אותו כהצעה לעיונם של תלמידי חכמים נוספים. הדבר תלוי גם בבירור המציאות המדויקת בקרב חולי הצליאק, האם בפועל הם אכן משתמשים בלחמם המיוחד באותו היקף שמקובל אצל אחרים. לפי בדיקה לא מדעית שערכתי התשובה איננה חד משמעית: כנראה רובם משתמשים בו כרגיל, כגון לארוחת בוקר על בסיס לחם זה עם ממרחים ותו לא, אך לא מעטים מהם נמנעים מלחם זה בגלל טעמו ומחירו, או אוכלים ממנו מעט ולא מבססים עליו את שביעתם. בכל אופן, מי שאוכל ארוחה מלאה ומשביעה ורוצה לברך בנוסף לברכה אחרונה שחייב בה גם את ברכת המזון הארוכה רשאי לומר אותה בלי שם ומלכות, כלומר: "ברוך אתה מלך העולם הזן את העולם... ברוך אתה הזן את הכל", "נודה לך... ברוך אתה על הארץ ועל המזון", "רחם... "ברוך אתה בונה ברחמיו ירושלים אמן", "ברוך אתה מלך העולם הא-ל אבינו מלכנו...". (כך הורה לי בענייננו דודי הרב יעקב אריאל שליט"א. מעין זה פסק בשו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם סי' פד לבני תימן שלא היה להם לחם מן הדגן והוא חשש שתשתכח מהם ברכת המזון, ואמנם כאן אין חשש דומה אבל מכל מקום יש ללמוד מדבריו שאין איסור בברכה כזו).