המאירי במו"ק כתב כך: האשה שאירע לה אבל אינה נשאת בפחות משלשים יום שהרי אין בה אחד מטעמים הללו שאם אין לה בנים הרי אינה מצווית על פריה ורביה ואם יש לה בנים קטנים או שאין לה מי שישמשנה אין דרכו של איש לגדל ולשמש לפני אשתו אא"כ הוא מבעלי מארה" ולא הבנתי - 1. האם באמת מי שמגדל את ילדיו או משרת את אשתו נחשב "בעל מארה" (ומסתמא כוונתו כמ"ש "תבוא מארה על מי....")? ואם כן, מדוע באמת לקללו - איזה רע הוא עשה? 2. זאת ועוד, הרי ב"תבוא מארה על מי שאשתו ובניו מברכין" נאמרו מספר טעמים שאף אחד לא שייך כשמדובר בדברי הרשות! 3. מה באמת המקור לכך - בגמ’ לא מופיעה כזאת על כזה דבר! 4. מה למעשה הפירוש הנכון בדבריו, ומה ההשלכות למעשה? תודה

שלום הביטוי "בעלי מארה" המוזכר במאירי הו ביטוי מושאל שתוכנו הוא אדם שלא מגשים את ייעודו [מארה מלשון קללה שעניינה קלקול הייעוד והמטרה שלשמה נועד ונוצר] והמאירי כתב שאין דרך איש לגדל את הילדים או לשמש ולעשות עבודות מסוימות בבית אין להתיר לאשה אבלה להתחתן בפחות משלושים יום, אלא אם כן האיש הוא מבעלי מארה פירוש הדבר הוא אינו את תפקידו וייעודו הקבוע (בדומה לשאר הגברים) שאז הוא אכן עוסק בגידול הילדים וכדו'. [חשוב לציין את הבדלי התרבויות בין הזמנים השונים מה מוטל על כל אחד מבני הזוג לעשות, אם כי העקרון נשאר] יום טוב