ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

נשיאת צלב בכיס | שאלות ותשובות | אתר ישיבה

Bookmark and Share RSS לנושא זה Rss אפשרויות חיפוש
שלום אורח, ( התחבר / הרשם )


י"ח טבת תשע"ו

נשיאת צלב בכיס


הרב עזריה אריאל

שאלה:
לכבוד הרב שלום רב,
אמר רבי עקיבא:" מנין לעבודה זרה שמטמאה במשא כנידה..." 
אם צלב זה עבודה זרה ואדם נושא אותו בכיסו מבלי שהוא מודע לכך, האם הוא טמא כנידה, ומה ההשלכות על כך? והאם זה עולה כדי המרת דת?
והאם יש לכבודו דוגמאות פרקטיות מהחיים ביום יום בנושא זה?

תשובה:
לשואלת, שלום!

נשיאת צלב בכיס, ללא ידיעה על כך, אין לה כל קשר להמרת דת, חלילה. המרת דת היא עזיבת ה' ותורתו לטובת אמונה זרה, מכלול שלם של אמונות ומעשים, ושום מעשה בשגגה, חמור ככל שיהיה, אינו מתקרב להגדרה זו.

כאשר אדם יודע על קיומו של הצלב ברשותו, נשיאת הצלב תלויה בצורתו ונסיבות החזקתו. אם הוא שימש או מיועד לשמש לפולחן נוצרי, דהיינו שנוצרים משתחוים או מנשקים חפץ כזה ומתפללים אליו, זהו צלם של עבודה זרה שאסור להחזיקו בבית ולהפיק ממנו הנאה ותועלת כלשהי. מי שמחזיק ברשותו חפץ כזה, עובר על איסור חמור מן התורה, אבל גם זה עדיין אינו שקול ל"המרת דת". ואם זהו אביזר קישוטי שלא מיועד לשמש לפולחן כלל, מותר להשתמש בו ולהחזיק בו (הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שו"ת יחווה דעת חלק ג סימן סה), אך ראוי להמנע מכך במידת האפשר.

באשר למקור שציטטת אודות הטומאה כנידה, יש להעיר: המושג "טומאה" מעורר תחושה של פגם חמור בנפש, ואולי זה מה שגרם לך לשער שיש לדבר השלכות חמורות, אך לא זהו פירוש הדברים בהקשר זה. ה"טומאה" שנדונה כאן היא סייג מסוים שקבעו חז"ל לגבי עבודה זרה וחפצים הקשורים לה. ההשלכה המעשית מכך היא שהאדם שנוגע בחפצים אלו, המשמשים לפולחן אלילי, נאסר לאכול קרבן או תרומה או להיכנס לבית המקדש עד שיטבול במקווה. אין לעניין זה שום השלכה על חיי הזוגיות, בניגוד למושג הרגיל של "נידה". ממילא, בימינו אין לסייג זה שום השלכה מעשית, מאחר שבלאו הכי אנחנו טמאים - במובן זה של "טומאה" - מסיבות אחרות, כגון ביקור בבתי קברות. כאשר יחזרו חיי הטהרה לישראל במלואם, מי שנוגע בחפץ כזה יצטרך לטבול במקווה. זאת, בדומה למסופר בתורה (בראשית פרק לה ב-ד): "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ: הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם. וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי. וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם".

[להשלמת הדברים למען הדיוק: קיימת מחלוקת במשנה (עבודה זרה פ"ג מ"ו) על פרטי טומאה זו שקבעו חכמים לחפצי עבודה זרה, ולהלכה נפסק שהגדרת חומרת הטומאה היא "כשרץ" ולא "כנידה". בזמן שהייתה הטהרה נוהגת בישראל היו לכך השלכות, כגון: האם מי שמרים חפץ כזה בלי לנגוע בו נטמא גם הוא (כדין נידה), או לא (כדין שרץ; ראו רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאות, פרק ו הלכה ב).]


ברצוני לשאול שאלה בהמשך לתשובה זו





את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il