החשוד על הממון מודה במקצת

התלמוד דן בשאלה אם "חשיד אממונא חשיד אשבעותא" או שמא "חשיד אממונא לא חשיד אשבעותא" ואני מעוניין להבין מה ההגיון שבכל אחד מצדדי הספק ולאיזה צד מתאימה יותר הלכת ה"מודה במקצת"?

במשנה בתחילת מסכת בבא מציעא נאמר "שנים אוחזים בטלית וכו' זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו". ובגמרא בדף ה, ב' נאמר "אמר ר' יוחנן שבועה זו תקנת חכמים היא, שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו, ואומר שלי הוא". ושואלת הגמרא "ונימא מיגו דחשוד הממונא חשוד נמי אשבועתא? לא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא דאי לא תימא הכי, האי דאמר רחמנא מודה במקצת הטענה ישבע נימא מיגו דחשוד אממונא חשיד אשבועתא". רש"י במקום מסביר, מדוע לא אמרינן כך "דחמור היא לאינשי איסור שבועה מאיסור גזילה". ובוס' שם הסבירו "נראה דהיינו טעמא משם דשבועה חמורה כדאיתא ביומא (פו, א') ובשבועות (לט, א') שהעולם נזדעזע על לא תשא". והיינו, שהגם שאנו חושדים שמא רוצה לגזול, איננו חוששים שיעבור על איסור חמור של שבועת שקר. ובגדושי הרשב"א כתב טעם אחר: "אבל זה שלא גזל פעם אחרת אלא עכשיו אנוו חושדין שמא כופר בממון, או שהוא בא לגזול מימר אמרינן אי רמית שבועה עליה מימנע, דחד איסורא עביד תרי איסורי במלתא חדא לא עביד, ופריש מכלה מילתא, כיוון שאכתי לא טעים טעמא דאיסורא". כלומר, לדעת הרשב"א, אין אנו חושדים באדם שיעשה שני אוסרים - גזילה ושבועת שקר - ולכן, יפורש וימנע מלישבע. הראשונים באים להבדיל בין אדם החשוד במקרה הנוכחי על הממון, לבין אדם שהוחזק בגזלנות, שפסול שבועה (עיין שבועות מד, ב') לדעת הרשב"א, אדם המוחזק בגזלנות, כבר טעם טעמא דאיסורא ופקר בממונא ועל כן אנו חוששים שיעבור, וישבע לשקר , ואיל באדם שלא גזל עד כאן, אנו מאמינים שיפרוש. תוס' מביאים בשם ר' יהודה החסיד תירוץ אחר. גזלן ודאי לא יפרוש מגזלותיו בעבר על ידי שיפורש כעת, לעומת הגוזל כעת שפורש מעוון גזל לחלוטין בשבועתו, ואנו מאמינים שיפרוש וימנע. לסיכום: שתי סברות נאמרו בראשונים, שלא לחשוד על השבועה: רש"י ותוס' סוברים, שכיוון ששבועה חמורה, ימנע מלישבע לשקר. ואילו הרשב"א סובר, שכיוון שעובר על שני איסורים, יעדיף שלא לישבע. לפי מ"ד זה, הסובר שמאן דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא, אין קושי כלל משבועת מודה במקצת, ולא משבועות אחרות, בהם משבעים חשודים. אמנם, הגמרא מביאה מ"ד נוסף הסובר, ש"אמן דחשיד אממוניא חשיד אשבועתא ועל מ"ד זה קשה, לכאורה, שכן כלל נקוט בידנו, שהחשוד לדבר אחד אינו חשוד לכל התורה כולה (בכורות ל, א') ובשו"ע (יו"ד קיט, ד') נפסק שחשוד לדבר אחד, חשוד רק לדבר הקל ממנו, ואילו שבועה הוא דבר החמור מאיסור גזל. ומתרץ בעל מיני החכמה (הגרא"ל צונץ), שבגזלן, כיון שמחציף פניו לגזול בפני חבירו יש לחושדו שישבע גם כן לשקר. (ובספר אוצר מפרשי התלמוד, ציינו גם לתוש' הרשב"א ח"א סי' ת"ל שאומר אותו יסוד). לפי מ"ד זה, האדם שחשיד אשבועתא, מקשה הגמרא מסוגי שבועות שונים, וביניהם שבועת מודה במקצת, כיצד משביעים את החשוד. יסוד תירוץ הגמרא הוא ששתי סיבות הן להשביע חשוד: בפקדונות, אנו חוששים שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו, כלומר שמחזיק את הפקדון לעצמו, כיוון שמספק שמא חייב לו המפקיד חוב אחר, ואם כן אין השומר גזלן ומחציף פניו, ויכול לישבע. בהלואות, כגון מודה במקצת, אנו אומרים שרוצה הנתבע להשמט מן המלווה לזמן עד שימצא לפרוע, אך אין כוונתו לגזול, ועל כן אנו משביעים. השו"ע (חו"מ צב, ג') פוסק שאם אין עדים שלקח ממון חברו אינו חשוד, דשמא מלוה ישנה יש לו עליו. ומכאן לומד הקצות החושן (ס"ק ג') שמשמע שפוסק השו"ע כמ"ד מאן דחשיד אממונא חשיד אשבועתא. ר' נתנאל אייל - חבר הכולל לדיינות.