לפני 3 שנים ב7/10 בבוקר הבן זוג שלי יצא מהבסיס לכפר עזה ואני הייתי מאוד חרדה למצב שלא יקרה לו משהו, הלכתי למזוזה ואמרתי בורא עולם אני נשבעת שאם תשמור עליו ויחזור בשלום אני אשמור שבת כל החיים. אני שומרת כבר 3 שנים ומתחיל להיות קצת קשה. אני רוצה להתיר ( לא בהכרח לסיים את השמירת שבת שלי ) אלא פשוט לדעת שלא חייבת מה עושים? זה מפחיד אותי מאוד שאם אפסיק יקרה לו משהו

שלום וברכה, אשרייך שאת שומרת שבת, ואולי בזכותך ניצלו אחרים. זכויותך מרובות מאד! צריך לדעת שעוד לפני השבועה שלך כולנו מחויבים לשמור שבת כי כולנו מושבעים כבר מהר סיני מלפני יותר מ3000 שנה, ומאז כולנו שומרים שבת. תמשיכי לשמור שבת בשמחה ובנחת בלי לחץ. שמירת השבת תוסיף לך ברכה והצלחה בחייך לך ולמשפחתך.

מקורות והרחבה:

יש ספק אם שבועה לקיים דבר מצוה חל. נבאר: למדנו בגמרא (נדרים ח.): "מנין שנשבעין לקיים את המצוה? שנאמר: נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא! אלא הא קמ"ל, דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה". הרי שאנו מושבעים ועומדים על המצוות. דעת הר"ן (שם) שאין חיוב קרבן אך יש איסור בל יחל. ודעת הריטב"א (שם) שהשבועה לא חלה כלל. וכן הביא הגרע"א בגליון הש"ס (שם) בשם הרמב"ן. הרש"ש (שם) הקשה לפי שיטה זו מדוע יש בשבועה זירוז אם השבועה לא חלה כלל. וכן הקשה קצות החושן (עג ה). ולכן כתב הקצות שגם לרמב"ן יש איסור מהתורה אלא שאין מלקות. הגר"ש רוזובסקי (שיעורי ר' שמואל נדרים דף ח. אות כא) תירץ את קושיית הקצות שיש לומר בפשטות שמכל מקום עצם הדבר שהוא נשבע, פועל בעצמו שיזדרז לקיים את המצוה אף שאין חלות שבועה כלל, שכך הוא דרכן של בני אדם שמתפעל גם מעצם אמירת השבועה בלבד. על כל פנים נמצינו למדים שיש מחלוקת אם השבועה חלה כלל או שלא חלה. אם השבועה חלה אזי אין להתיר שבועה לדבר מצוה אלא מדוחק (עי' רמ"א רג ג). לכן קשה להתיר שבועה זו אם היא קיימת. יש מקרים שמתירין לכתחילה עי' שולחן ערוך (רכח טו): "אין מתירין נדר של דבר איסור, אפילו אינו אלא איסור דרבנן, כגון לשחוק. ואם התירו נדר של שחוק, יש מתירין ויש אוסרים. הגה: ואם יש מכשול בנדר זה, כגון שיש לחוש שיעבור בלא התרה, מתירין לו לכתחלה". ועי' חשוקי חמד (נדרים פט:) שהביא מעשה שהיה: "רבה של יוהנסבורג הרב אהרן פויפר, היה רגיל מפעם לפעם להכנס לבית החולים של יונהסבורג כדי לקיים מצות ביקור חולים, באחת הביקורים בקשה ממנה אשה צעירה שהיתה חולה מסוכנת שיברך אותה שתבריא, אמר לה הרב פויפר, אם תבטיחי שתתחילי לשמור תורה ומצוות, בעזרת השם תבריאי, האשה הבטיחה, והרב פויפר לקח עמו שני עדים שיעידו על כך, ואכן בתוך כמה ימים, האשה התחילה להתאושש, ולאחר כמה ימים נוספים הבריאה כליל. לאחר כמה חודשים הזדמן אחד העדים בירושלים, ונכנס לביתו של מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל ואמר לו, אני הייתי עד במעשה, והאשה הזאת אינה שומרת על הבטחתה, מה עלי לעשות, אמר לו רבי שלמה זלמן, אכן עליכם העדים, לעלות לבית האשה ולהזהירה על הבטחתה, שכן אתם עדים בדבר, אך לא נוכל להכריח אותה לשמור תורה ומצוות כפי שהבטיחה, שכן זה תלוי גם בבעלה ובבני משפחתה, אולם היא צריכה לקחת על עצמה מצוה אחת קשה וחזקה שעליה תשמור מכל משמר, למשל שמירת שבת כהלכתה". ועי' שם בחשוקי חמד מה שכתב בזה.