ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- תולדות
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
הרב יצחק חיים בן אסתר
"הקל קול יעקב". שני קולות הם ליעקב. הקול הראשון, חסר הוא. "קל" כתוב בו. ואילו הקול השני, קול גדול הוא, "קול" הוא נקרא ו"קול" הוא נכתב.
על אותם שני סוגים של קולות, עומדים רבותינו בעלי המדרש. קול אחד הוא "שמרכין בקולו", כאדם הלוחש לחבירו דברי רכילות ולשון הרע (מתנות כהונה). "בשעה שיעקב מרכין בקולו, ידי עשו שולטות". קול נכאים זה, המתלונן וצובע את המציאות כולה בשחור (מהרז"ו) - אין בו יכולת לתקן את העולם, וכוחות הרשע, השייכים לידיו של עשו, הם השולטים בו.
אך יש קול שני, הקול החיובי. "בשעה שהוא (יעקב) מצפצף בקולו - אין הידים ידי עשו, אין ידי עשו שולטות". הצפצוף - קול עדין הוא, קול של נגינה, קול תינוקות של בית רבן (יפה תואר). קול זה, אשר עסוק הוא בחינוכם של ילדי ישראל, בהקרנת אורות הקודש אל כל פינה חשוכה - הוא אשר בכוחו לנצח בסופו של דבר את ידיו של עשו.
וכך אמר מרן הרב קוק זצ"ל:
"הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה"...
בארות יצחק
לא קלה היתה התיישבותו של יצחק בארץ ישראל. אמנם ההתחלה האירה לו פנים. אפילו בשנת בצורת הצליח להוציא יבול רב בארץ פלישתים. "ויזרע יצחק בשנה ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים...". גם הסכם השלום שנחתם בין אברהם אביו לבין אבימלך מלך גרר אמור היה לתת לו ביטחון אישי סביר. ואכן, לא התאמת החשש שמא יבוא אבימלך להרגו ולקחת את אשתו.
אך לא כך היו פני הדברים בהמשך. קנאתם של הפלישתים איימה על שלומו למרות שלא חשב להרע לאיש. בארות המים של אברהם - שלוש במספר - נסתמו בידי השכנים. שתי בארותיו הראשונות של יצחק - נגזלו ממנו בידי רועי גרר. רק מן הבאר השישית - רחובות - זכה לשאוב מים להשקות את צאנו.
ואז, כאשר ראו הפלישתים כי ה' עם יצחק, וכי אין הוא מרים ידיים ומתייאש, בקשו לכרות עמו ברית שלום. באותה שעה בה ניהל עמם יצחק את המשא ומתן, עסוקים היו עבדי יצחק בדבר אחר לגמרי: בחפירתה של הבאר השביעית. ואכן באותו היום בו נחתם ההסכם באו עבדי יצחק לבשרו על המים אשר מצאו.
באר זו - השביעית - נקראה באר שבע. אמנם כבר אברהם אביו קרא למקום בשם זה, אך זה היה על שם השבועה, זו שהופרה כעבור דור אחד. באר שבע של יצחק, לא על שם השבועה נקראה, כי אם על היותה הבאר השביעית שחפר (ספורנו). דווקא משום כך אומר לנו הפסוק כי "על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה". להסכמים פוליטיים אין ערך נצחי. על שם מה נקראת העיר בשמה זה לדורות? על שם אותה עקשנות של יצחק אבינו, להיאחז בארץ ישראל למרות כל הקשיים והבעיות, הכשלונות וההפרעות. "על כן שם העיר באר שבע - עד היום הזה".
על התורה ועל העבודה
שני בנים היו לו ליצחק: יעקב ועשיו. חשב יצחק כי שניהם יבנו יחדו את בית ישראל. הן לא בן השפחה הוא עשיו, כי אם בן רבקה הוא, תאומו של יעקב. אמנם ידע יצחק כי איש שדה הוא עשיו, אך חשב כי עבודת השדה של עשיו תבוא לחבר אל מרחבי המציאות ואל סיבוכי החיים את תורתו של יעקב, האיש התם ויושב האוהלים. סבר יצחק כי הבן הולך בדרכי האב, אשר יצא "לשוח בשדה" - לנטוע שיחים באדמה ולשפוך שיח לפני בוראו, ואף זרע ומצא "מאה שערים" למעשרות. על כן כה אהב את עשיו. על כן רצה לברכו בטל השמים, ומכוח זה גם במשמני הארץ, בעבודת עמים והשתחוויית לאומים.
אך לא כך סברה רבקה. גם היא ראתה את בית ישראל בנוי על אור התורה ועל אדני העבודה. גם היא שמה לנגד עיניה את החזון של הקמת "ממלכת כהנים וגוי קדוש", אשר עבודת הקודש שלו תרומם את כל ענייני הממלכה. אך ראתה שלא זאת היא עבודתו של עשו. ידעה היא כי אצלו קודמים "משמני הארץ" ל"טל השמים", וכי עבודת השדה שלו אינה עבודת החקלאי, הדבק באדמתו ותלוי בחסדי שמים, אלא מלאכת הצייד, אשר כולה כוחניות אנושית וצמאון דמים.
על כן נבחר יעקב, יושב האוהל, לבנות את בית ישראל. הוא יעקב, אשר שנים ארוכות של ישיבה באהלי תורה קדמו לשנות עבודתו בצאן לבן; ועבודת כפיו שם, מלאכת שמים היתה גם כן. ומכוח זה נקבע כי שני הכוחות, הרוחני והמעשי, יבנו יחדיו את בית ישראל, לא ככוחות נפרדים הנלחמים זה בזה, כי אם בהשלמה ובהתאמה הדדית; כאשר ברור לכל כי הקודש הוא המחיה את החול, ממלא אותו בתוכן ומעצב אותו כרוחו.
רעב בארץ
יצחק אבינו, ה"צבר" הראשון, אשר זכה להיוולד בארץ ישראל, עומד בפני מצוקה קשה: "ויהי רעב בארץ". ישנה מצוקה קיומית, המעלה את האפשרות הקשה מכל: לצאת לגלות. אך בניגוד לאביו אברהם ובנו יעקב, אשר הקב"ה הסכים עם ירידתם למצרים (מלבד הרמב"ן, המבקר את אברהם בענין זה), מצווה עליו הקב"ה שלא לרדת מצרימה אלא לשכון בארץ.
הביטוי "שכון בארץ" - אומר "דרשני". ואכן המדרש עומד על כפל המשמעות של הציווי לשכון בארץ בעת אשר כזאת, כאשר רעב מושלך בארץ: בפירושו הראשון אומר המדרש: "שכון בארץ - עשה שכונה בארץ ישראל; הוי זורע, הוי נוטע...". ומשמעות הדבר - דווקא בעת רעב ומצוקה יש לעסוק בהתיישבות באופן מעשי. ואם לא ניתן להקים יישובים חדשים, יש להקים שכונות חדשות ביישובים הקיימים ולהרחיב את העבודה החקלאית בסביבותיהם.
אך לא די בכך. בפירושו השני אומר המדרש: "שכון בארץ - שכן את השכינה בארץ". יש לעסוק בעבודה הרוחנית.
תוכנה של העבודה הרוחנית הנדרשת לשם השראת השכינה בארץ, אף היא נרמזת בפרשה זו. הציווי "שכון בארץ" לא נאמר על חלקת אדמה שיש לאדם קשר טבעי אליה. הארץ אשר יצחק מצווה לשכון בה היא "בארץ אשר אומר אליך". מה שמקשר את יצחק אל ארץ ישראל הוא לא השרשים ההיסטוריים שיש לו בה (שהרי שרשיו הם דווקא באור כשדים), ואף לא אינטרסים כלכליים (אותם ימצא דווקא במצרים) או בטחוניים (שוודאי לא היו לו בארץ פלישתים). דבר אחד מקשר אותו אל הארץ: האמירה האלוקית. הקשרים האחרים, הקושרים כל אדם אל מקומו וכל עם אל ארצו, באים אצלו מכוחה של אותה אמירה. מכוח זה הוא הולך לזרוע זרעים ולחפור בארות. הקשר שבין עם ישראל לארצו לא נשאר בתור "אהבה אפלטונית" - מרחוק, אלא מתממש בבנין, בזריעה ובנטיעה.
גם אברהם אבינו מתקשר אל הארץ באותה צורה. אביו תרח הולך סתם אל "ארץ כנען", אך "נתקע" בדרך, בחרן. אך אברהם מצטווה ללכת "אל הארץ אשר אראך", ורק אז הוא הולך אל ארץ כנען, ומגיע אליה. כי הדרך המגיעה אל ארץ ישראל ואינה נעצרת באמצע היא רק הדרך ההולכת אחר הציווי והאמירה האלוקיים.
נחישותו של יצחק להיאחז בארץ פלישתים - למרות הרעב, למרות סתימת הבארות, למרות האיומים על משפחתו ולמרות הגירוש מן המקום בו היה - תהיה מקור כוח לבניו השבים לארצם בימינו אלה.
בין יצחק לרבקה
עובד סוציאלי, אילו היה קורא את פרשת השבוע בעיניו המקצועיות, חזקה עליו שהיה מבקש לשלוח אותם לטיפול זוגי דחוף. ואכן מבט ראשוני מראה לנו משפחה הסובלת מקשיים גדולים בתקשורת שבין שני בני הזוג. לאורך כל הפרשה, אין אנו מוצאים שיחות בין יצחק לרבקה. יוצא מן הכלל הוא משפט אחד, הנאמר בסוף הפרשה, והרי הוא מעיד על הכלל כולו. שם אומרת רבקה ליצחק: "קצתי בחיי מפני בנות חת; אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ, למה לי חיים?". פנייה זו - הרי אינה האמת! רק פסוק אחד לפני כן, מדברת רבקה עם יעקב על כך שעליו ללכת לפדן ארם מפני שעשו רוצה להורגו, וכאן היא משתמשת בנימוק אחר לחלוטין! מדוע לא סיפרה ליצחק על מזימותיו של עשו?
את "בעיות התקשורת" הללו, רואים אנו גם לפני כן. יצחק אוהב את עשו, אשר רימה אותו וצד אותו באמרי פיו. רבקה, לעומת זאת, אוהבת את יעקב, התם ויושב האוהלים. האם ההורים לא שוחחו ביניהם מעולם על כך? מדוע נמנעה רבקה מלספר ליצחק על מעלליו של עשו בנו? ומדוע שלחה רבקה את יעקב להתחפש לעשו, במקום לגשת אל יצחק ולשכנע אותו שדווקא יעקב הוא הראוי לברכות. האמת היא - שאפשר לראות את הבעיות הללו עוד בתחילת הפרשה. תפילתו של יצחק להיפקד בבנים היא "לנוכח אשתו" - מולה, ולא עמה. וכאשר הבנים מתרוצצים בקרבה, אין היא פונה אל יצחק אלא בוחרת לפנות את הקב"ה בדרך משלה. "ותלך לדרוש את ה'".
לכאורה - נתק מושלם קיים בין שני בני הזוג. אולם כל זאת - במבט שטחי. מבט מעמיק יותר יגלה יחס אחר לחלוטין ביניהם. הזוג היחיד בתורה, שהתורה מספרת בפירוש על האהבה ששררה בתוכו - הוא יצחק ורבקה. "ויקח את רבקה, ותהי לו לאשה ויאהבה". עתירתו-תפילתו של יצחק לנוכח אשתו, לא עליו היתה, כי אם עליה: "כי עקרה היא ". ועל כן, כאשר נעתר ה' לתפילתו, נאמר: "ותהר רבקה אשתו ". בהמשך, רואה אבימלך את יצחק "מצחק את רבקה אשתו". קשה לומר שאבימלך ראה אותם בשעת מעשים שהצנעה והכיסוי יפים להם. פרשנים רבים מסבירים שראה ביניהם יחס של אהבה, שאינו מאפיין את הקשרים שבין אח לאחותו אלא בין איש לאשתו. "ענייני צחוק המיוחדים לאשה, ולא נפל ספק אולי מצחק עם אחותו" (נצי"ב). גם לאחר שגילה יצחק כי יעקב "גנב" את הברכות, ומן הסתם יכול היה להניח מי עומד מאחרי מעשה זה - לא הטיח שום ביטוי של כעס כלפי אשתו. בעוד שמצאנו ביטויי כעס בין שרה לאברהם ("חמסי עליך") ובין רחל ליעקב ("הבה לי בנים... ויחר אף יעקב ברחל"), לא מצאנו מעולם ביטויים כאלה בין רבקה ליצחק. מהו, אם כן, פשרה של אותה מערכת יחסים מורכבת?
את התשובה לכך נותן לכך הנצי"ב בפרשת חיי שרה, כאשר הוא מבאר את נפילתה של רבקה מעל הגמל בשעה שראתה את יצחק: "ומאז והלאה נקבע בלבה פחד ממנו, ולא היתה עם יצחק כמו שרה עם אברהם ורחל עם יעקב, אשר בהיות להם איזה קפידא עליהם או שינוי דעה לא בושו לדבר רתת לפניהם; מה שאין כן רבקה. וכל זה הקדמה לסיפור שיבוא בפרשת תולדות, שהיו יצחק ורבקה מחולקים בדעות, ומכל מקום לא מצאה רבקה לב להעמיד את יצחק על דעתה בדברים נכוחים כי היא יודעת האמת כי עשו רק ציד בפיו, וכן בשעת הברכות...".
על כך נוסיף נופך משלנו, המבקש להשלים את התמונה. כאשר רבקה הולכת "לדרוש את ה'" - נאמר: "ויאמר ה' לה : שני גויים בבטנך... ורב יעבוד צעיר". מודגש כי תשובת ה' היתה"לה" , ורק לה; כאשר היא נדרשת לשמור את הדבר בסוד מפני יצחק אישה. שנים ארוכות הולכת רבקה עם הסוד הגדול בתוכה, כאשר היא מנועה לחלוטין מלגלותו לבעלה (שלא כבמשפחה נורמלית, בה הסודות היחידים שבין בני הזוג הם מתנות ומסיבות הפתעה...). התנהגותם של יצחק ורבקה בענין זה - כולה סובבת סביב סוד זה, שהם אינם יכולים לדבר עליו בגלוי. אצל כל זוג אחר, היה סוד נורא כזה מעיב על כל מערכת הקשרים, ומביא ל"פיצוץ" נורא. אצל יצחק ורבקה - זה לא קרה. דרכה של רבקה היא להביא את יצחק בדרכי עקיפין אל המסקנות המתבקשות מן הנבואה שקיבלה, אולם מבלי לגלות לו את הסוד ואף מבלי להפר את שלום הבית. "איזוהי אשה כשרה שבנשים - שעושה [את] רצון בעלה".
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
הלכות שטיפת כלים בשבת
הקשר בין ניצבים לראש השנה
החשיבות של לימוד אמונה
במה נעבוד כשהבינה המלאכותית תחליף את כולנו?
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
סינון פסולת בשבת
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
אנחנו קודש למענך
כאב הגלות ותקוות הגאולה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
