בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • כתובות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

ציפורה בת דוד

מסכת כתובות: דף טו' ע"א

ספק איסור שהתברר כאיסור ודאי

ספק עבירה במתכווין שנחשב כמזיד אם עבר; ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא או מדרבנן; ספיקא דאורייתא כאשר איקבע איסורא.

undefined

הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל

תשס"א
4 דק' קריאה
א. רש"י וישובו
הגמ' 1 אומרת, שהזורק אבן על קבוצת אנשים שמחציתה ישראלים ומחציתה נוכרים - פטור, דספק נפשות להקל. אומר על כך רש"י 2 : "דיני נפשות להקל, דהא 'והצילו העדה' 3 כתוב".
ומקשין העולם, מדוע נצרך רש"י לפסוק, והרי פשיטא בסברא שלא נהרוג בספק!
ומבאר האבני נזר, שישנם שני מצבים בנידוננו. מצב אחד - שלא התברר הספק. ומצב שני - שלאחר מעשה נודע באופן ודאי שנעשה איסור.
במצב הראשון אין צורך בפסוק ללמוד שההורג פטור - זו סברא פשוטה, וכפי ששאלנו. אולם במצב השני, שנודע שהרג ישראל, היה מקום לחייב את הרוצח. לכן נזקק רש"י לפסוק, ע"מ לפטרו.
בדבריו של האבני נזר רואים, שאדם העושה במתכוון מעשה שהוא ספק עבירה, ולבסוף נודע שאכן נעשתה עבירה - חייב כמזיד [ולכן נזקק רש"י לפסוק ע"מ לפטרו ממיתה].
חיוב זה נובע מצירופן של שתי הנחות:
א. קיים איסור מדאורייתא לעשות מעשה שהוא ספק עבירה.
ב. לאיסור זה יש גדר של מזיד, למרות שמעיקרא לא היה בדעתו לעבור על איסור ודאי.
נפתח בעניין ההנחה השניה.

ב. ספק איסור - מזיד [כשקיים איסור]
נבסס הנחה זו, בהבאת דברי השב שמעתתא -
הגמ' 4 אומרת, שאם אדם הגיע לגיל שלוש עשרה ולא הביא שערות, ואכל חלב, ולאחר מכן הביא סימני סריס - הרי הוא גדול למפרע [לדעת רב שם], וחייב.
על איזה חיוב מדובר - מלקות או חטאת? אומר השב שמעתתא 5 שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים, האם ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא 6 או מדרבנן 7 . לסוברים שמדאורייתא לחומרא - חייב מלקות 8 , לסוברים שמדרבנן לחומרא - חייב חטאת.
עולה א"כ מדבריו, שאם קיים איסור אכילה מדאורייתא, יש לאיסור זה גדר של מזיד למרות הספק שקיים בזמן המעשה.
חידושו זה של השב שמעתתא, שיש לראות את אוכל החלב כמזיד, טמון גם בדברי הברטנורא -
המשנה 9 אומרת שאסור לאכול חלב של כוי [=ספק חיה ספק בהמה] כחלב בהמה. אולם אין חייבים על אכילתו כרת. והתקשה הרב מברטנורא 10 , מה שייך לומר שאין חייבים כרת, הרי בשמים יודעים את האמת - האם כוי הוא חיה ואין כרת, או שהוא בהמה ויש כרת! ולכן ביאר שהמשנה באה ללמדנו חיובי קרבן, התלויים בכרת. עכ"פ מפורש משאלתו, שעל הצד שכוי הוא בהמה - יש חיוב כרת!

ג. גורמי האיסור בספק
ההנחה הראשונה היא, שקיים איסור מדאורייתא לעשות מעשה שהוא ספק איסור. ובפשטות נראה היה שאיסור זה נכון לסוברים, שספיקא דאורייתא - מדאורייתא לחומרא. ואם רש"י באמת סובר כן - הוא מיושב שפיר 11 . אולם אם אינו סובר כך, נצטרך לומר סיבה אחרת לאיסור. ונראה שבאמת קיימות בנידוננו שתי סיבות נוספות לאיסור: א. איקבע איסורא
ב. איסור הנובע מתוצאת המעשה
ונבאר -
לכאורה קשה איך אפשר לומר שספיקא דאורייתא רק מדרבנן לחומרא, הרי במצב של ספק התורה חייבה אשם תלוי! 12 ומוכרחים אנו לומר, שבאופנים שבהם קיים חיוב של אשם תלוי, כו"ע סוברים ספיקא דאורייתא - מדאורייתא לחומרא 13 . ומהם אופנים אלו? נחלקו תנאים 14 בדבר. ופוסק הרמב"ם 15 כדעת האומרים, שחיוב אשם תלוי הוא רק באיקבע איסורא. כלומר, כאשר יש שתי חתיכות לפנינו, וידוע שאחת מהן היא אסורה - אז ישנו חיוב של אשם תלוי.
עולה מהדברים, שלא רק חיוב אשם מותנה באיקבע איסורא, אלא גם האיסור להכניס עצמו לספק - לדעת הרמב"ם - יהא תלוי בכך. בחתיכה אחת - ספיקא לקולא, שהרי אין כאן איקבע איסורא. אבל בשתי חתיכות - ספיקא לחומרא. ולכן, בנידוננו, שיש כנענים וישראלים הרי זה איקבע איסורא , וגם לדעת הרמב"ם אנו אומרים בזה מדאורייתא לחומרא.
ויותר מכך - אפי' אם היה רק אדם אחד, ספק ישראל ספק גוי - ג"כ יודה הרמב"ם שיש איסור דאורייתא. והטעם - ספיקא דאורייתא לקולא אנו אומרים רק כשאנו דנים על איסור הנובע מהפעולה. אולם באדם ההורג את חבירו, האיסור אינו נובע מהפעולה אלא מהתוצאה , הריגת השני, ובזה גם הרמב"ם מודה שאסור מדאורייתא. וראיה לדבר -
הגמ' 16 אומרת ש'חמירא סכנתא מאיסורא'. ואם יש ספק טריפה - מותר, ואם יש ספק ארס נחש - אסור! והטעם לחילוק נראה כנ"ל - באיסורים הבעיה היא בפעולה, ובזה אנו מתירים בספק. ובסכנה הבעיה היא בתוצאה, ובזה אנו מחמירים מספק.
ולסיכום - כו"ע מודים שבספק הריגה קיים איסור דאורייתא, וממילא אם התברר בסוף שהנהרג הוא ישראל, צריך היה ההורג להתחייב מיתה. לכן נזקק רש"י לפס' 'והצילו העדה'.


יסודות מרכזיים שנזכרים או מתחדשים בשיעור זה
* העושה ספק עבירה במתכוון, ולבסוף הוברר שאכן נעשתה עבירה - חייב כמזיד.
* נחלקו ראשונים, האם ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא או מדרבנן.
* לכו"ע ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא, כאשר איקבע איסורא.
* לכו"ע ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא, כאשר האיסור אינו נובע מהמעשה אלא מתוצאתו.


^ 1. כתובות טו ע"א
^ 2. ד"ה ספק נפשות
^ 3. במדבר פכ"ה לה (ועיין ר"ה כו ע"א).
^ 4. יבמות פ ע"א
^ 5. שמעתתא א פרק ג
^ 6. תוס' (עיין פר"ח סי' קי כללי ס"ס אות א), רשב"א (קידושין עג ע"א), ר"ן (קידושין דף טו בדפי הרי"ף, ד"ה גרסינן)
^ 7. רמב"ם הל' איסורי ביאה פי"ח יז
^ 8. וכדמוכח שם בתוס' ד"ה נעשה סריס
^ 9. ביכורים פ"ב י
^ 10. שם (עיי"ש בתוי"ט).
^ 11. עיין בשב שמעתתא, שמעתתא א פרק ה – דיון בדעת רש"י בענין.
^ 12. ויקרא פ"ה יז, ורש"י שם
^ 13. וכן מבואר ברמב"ם, הלכות טומאת מת ספ"ט.
^ 14. כריתות יח ע"א
^ 15. הלכות שגגות פ"ח ב
^ 16. חולין ט ע"ב

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il