ויפתח הגלעדי היה גבור חיל והוא בן אשה זונה ויולד גלעד את יפתח. ותלד אשת גלעד לו בנים ויגדלו בני האשה ויגרשו את יפתח ויאמרו לו לא תנחל בבית אבינו כי בן אשה אחרת אתה.

בן פילגש גלעד היה, ונקראת זונה לפי שאינה עם בעלה בכתובה וקדושין והיא כמו הזונה, ואע"פ שהיא מיוחדת לו

...ובתרגום של תוספתא: דא נימוסא הוה בישראל מלקדמין, דלא מסתחרא אחסנתא משיבטא לשיבטא, ובכן לא הוה יכיל גבר למיסב איתתא דלא משיבטיה. וכד הות איתתא דרחמא גברא דלא משבטיה, נפקא מבי נשא בלא אחסנתא. וכד הוו קרן לה, פונדקיתא דרחימת גברא דלא משיבטה, וכן הוות לה לאימיה דיפתח...

...לפיכך היו אומרים לו לא תנחל בבית אבינו כי בן אשה אחרת אתה, וכן תרגם 'ארי בר אתתא משבטא אחריתא את.

אין אדם יכול... לעקור הירושה מן היורש אף על פי שזה ממון הוא, לפי שנאמר בפרשת נחלות "והיתה לבני ישראל לחוקת משפט". לומר שחוקה זו לא נשתנה.

ויאמר יפתח לזקני גלעד הלא אתם שנאתם אותי ותגרשוני מבית אבי ומדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם

אמר רבי יהושע בן לוי: כתיב "ויברח יפתח מפני אחיו וישב בארץ טוב" זו סוסיתא, ולמה נקרא שמה טוב - שפטורה מן המעשרות.

ויהי מימים וילחמו בני עמון עם ישראל. ויהי כאשר נלחמו בני עמון עם ישראל וילכו זקני גלעד לקחת את יפתח מארץ טוב.

מי האיש אשר יחל להלחם בבני עמון יהיה לראש לכל ישבי גלעד

ויֹסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ד' ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות ואת אלהי ארם ואת אלהי צידון ואת אלהי מואב ואת אלהי בני עמון ואת אלהי פלשתים ויעזבו את ד' ולא עבדוהו"

"ויאמר שמואל אל העם, ד' אשר עשה את משה ואת אהרון ואשר העלה את אבותיכם מארץ מצרים... וישלח ד' את ירבעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל" …שקל הכתוב שלשה קלי עולם, כשלשה חמורי עולם לומר לך: ירובעל בדורו כמשה בדורו, בדן (שמשון) בדורו כאהרון בדורו, יפתח בדורו כשמואל בדורו. ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור הרי הוא כאביר שבאבירים"

וישלח יפתח מלאכים אל מלך בני עמון לאמר מה לי ולך כי באת אלי להלחם בארצי. ויאמר מלך בני עמון אל מלאכי יפתח כי לקח ישראל את ארצי בעלותו ממצרים מארנון ועד היבק ועד הירדן ועתה השיבה אתהן בשלום.

ויוסף עוד יפתח וישלח מלאכים אל מלך בני עמון. ויאמר לו כה אמר יפתח לא לקח ישראל את ארץ מואב ואת ארץ בני עמון.

על כן יאמרו המשלים...

ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. ויאמר ברוך ד' אלקי שם ויהי כנען עבד למו. יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם ויהי כנען עבד למו

ויאמר ד' אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה כי לא אתן לך מארצו ירשה כי לבני לוט נתתי את ער ירשה.
וקרבת מול בני עמון אל תצֻרם ואל תתגר בם כי לא אתן מארץ בני עמון לך ירשה כי לבני לוט נתתיה ירשה.

...ואת העם צו לאמר אתם עברים בגבול אחיכם בני עשו הישבים בשעיר וייראו מכם ונשמרתם מאד. אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל כי ירשה לעשו נתתי את הר שעיר.

כיוצא בדבר אתה אומר, "כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא, והוא נלחם במלך מואב" וגו' מאי נפקא מינה? דאמר להו הקב"ה לישראל, "אל תצר את מואב", אמר הקב"ה: ליתי סיחון - ליפוק ממואב, וליתו ישראל - וליפקו מסיחון; והיינו דאמר רב פפא: עמון ומואב טיהרו בסיחון .

לא יבא עמוני ומואבי בקהל ד', גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ד' עד עולם. על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים, ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך.

אמר הקב"ה ליתי סיחון וליפקו ממואב וליתי ישראל וליפקו מסיחון. והיינו דאמר רב פפא עמון ומואב טהרו בסיחון.

וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקֹתיהם לא תלכו…אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם. ותטמא הארץ ואפקד עֲוֹנה עליה ותקִא הארץ את יֹשביה

מאידך, יש כאן קושי. אם נענשו בני מואב ועמון על שום התכחשותם המוסרית - הרוחנית, מדוע לא הותר להם לישראל להלחם בהם בעצמם?
מן הגמרא ניתן להבין שכיוון שהיתה הבטחה מפורשת מד' לבני לוט אסור לישראל לקפחה למרות שבאמת ראויים היו עמון ומואב להיענש. אבל את זה מניח הקב"ה לסיחון לעשות "אולי בגדר של מגלגלין חובה על ידי חייב". על כן אינם דומים מואב ועמון לעמי כנען שסתם כובשים היו ולא קבלו נחלתם במפורש על פי ד', אלא כבשו אותה מידי בני שם, כפי שמופיע בכוזרי וברש"י. בעמי כנען נצטוו ישראל להלחם בגלל שדרכם המושחתת היתה סכנה לתרבות האנושית בכללה, שהשפיעה על כולם בקלקולה. הגרועים שבהם היו אנשי סדום ועמורה שבגלל גודל השחתתם נטלו את שלהם לפני כולם. ועליהם אומר הרמב"ן שנענשו בגלל קדושת ארץ ישראל:

אינו דומה כבוש ארץ מואב ועמון לכבוש ארץ כנען. על כן, היה צורך שסיחון יכבוש את נחלתם ויטהרה לישראל. מכלל הדברים נלמד כי רצון ד' המתגלה בעולם אינו מתגלה באופן שרירותי כגזירה בלא טעם. יד ד' בגלגולי הנסיבות תראה ותוכיח את העומק האלקי והמוסרי שבהשגחתו. על כן צריך להיות ברור לעיני העמים הצדק האלקי שבישיבתם של ישראל בארצם.

2. "מלחמות אלים"?
בהמשך דברי יפתח אנו שומעים דברים שטעמם מוזר.

ההסבר לדברים הוא: התפישה האלילית שוללת את הצדק המוחלט. האמונה היחידה בעולם, הנשענת על בסיס מוסרי היא האמונה היהודית, בה העולם שייך לאל אחד. מי, שטוען שהנהגת העולם היא שרירותית, והמתרחש בו הוא תוצאה של מאבקים בין כוחות אדירים בלי שליטה מלמעלה, מערער מן היסוד את המוסר האנושי-עולמי. בעולם שכזה, העיקרון הפועל הוא "כל דאלים גבר". במקום להשתמש במצבה האמורית משתמש יפתח במושגי התרבות המואבית. "הלא את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש". זו בדיוק התפישה האלילית." הלוא בעבר הרחוק היתה מלחמה בין הבעל לבין כמוש, והבעל ניצח. "אוי לך מואב אבדת עם כמוש". "השטח הזה שלך? פנה בטענות אל האלהים שלך. היש בכך חוסר צדק? הלא לשיטתך כך מתנהל העולם! אם אחר כך לקח ד' אלהי ישראל את ארץ האמרי. מה טענתך, מלך בני עמון? היתה לך בעלות קודמת? היתה ואיננה. אתה חפץ באדמה מכח המוסר? מכח הזכות האלוקית? מכח ההבטחה האלוקית, שבפרשת דברים? האם כך נהגו בני עמך כשעלו ישראל ממצרים? "ישפט ד' השופט היום בין בני ישראל ובין בני עמון". לא רק שבני עמון ומואב לא עזרו, אלא נסו לקפחם בכל דרך שהיא.

בלק חי בדור, שבו נפלה ארץ מואב לידי סיחון, ומיד אחר כך לידי ישראל. בלק הבין, שהמלחמה אינה מלחמה גופנית, סבת נצחונם של ישראל היא רוחנית. "הרוב רב עם ישראל אם נלחם נלחם בם". מדוע, באמת, לא נלחם בם? כי הבין, שאי אפשר להילחם בשכינה. כל שניסה בלק לעשות היה ללכת באפיקים רוחניים, על ידי בלעם בן בעור "אשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך". רוצה היה למצוא את חולשתם הרוחנית של ישראל, אבל גם נסיון זה נכשל. אין, אפוא, ולא היתה מעולם, שום הצדקה לזעוק חמס על נפילת ארץ סיחון בידי ישראל. יפתח מכיר את הסגנון האלילי ומצוי בשפתו. סגנון, שכמותו מצאנו אצל יואש, אבי גדעון, "האתם תריבון לבעל אם אתם תושיעון אותו". ואף הוא בשפה זו משתמש כדי להשמיט את הקרקע מתחת טענת הבעלות של מלך בני עמון.
אם לא יקבל מלך בני עמון את דברי יפתח, אומר יפתח:

במלחמה, ינצח מי שהוא נקי וטהור ויש בו רוח ד'.

3. צביעות

יפתח אינן מסתפק בנמוקים המוסריים והרוחניים. חושף הוא את הפרצוף האמתי של בני עמון. "אילו באמם סברתם, שיש לכם הצדקה מוסרית לנחול את ארץ הגלעד, כבר מזמן הייתם מנסים להשיבה אליכם. כיצד קרה, ששלש מאות שנה עברו ואיש לא פצה פיו? זוהי ההוכחה הטובה ביותר, בשתיקתכם, כי ארץ הגלעד אינה שלכם". הנביא הקדים לכך הוכחה מעשית. הלוא בני עמון אף עברו את הירדן ונלחמו בבני יהודה, בנימין ואפרים. מה שחושף את הצביעות שבטענת בני עמון.

4. בין השיטין
עד כאן ראינו את שלש הטענות שיפתח טוען מפורשות בדבריו אל מלך עמון. ברם, אי אפשר שלא לשים לב לטענה הרביעית, שאמנם לא נאמרת בפירוש, אך טביעות אצבעותיה פזורות לכל אורכו של הנאום.
ארץ המחלוקת לא היתה שייכת לעמון מעולם! ארץ המחלוקת היתה ארץ מואב .
הטענות של יפתח הן טענות מצוינות, אך הוא מפנה את כולם אל אנשי מואב, ולא אל אנשי עמון. מבחינתו, מלך עמון אינו צד בויכוח!
נאזין שוב לתביעתו של מלך עמון:

התביעה היא על כל השטחים מן הארנון ועד היבק. למי היו שטחים אלו שייכים בעבר? רב השטח היה שייך למואב. הכתוב מעיד בספר במדבר כי סיחון כבש ממואב את כל הערים שבין חשבון לערוער שעל שפת הארנון.

ולא זו בלבד. המישור הרחב שמול יריחו, המצוי צפונית לחשבון, נקרא "ערבות מואב". הוא משמר בשמו את זהותם של בעליו הראשונים. השטח שבין הארנון ליבק היה ברובו ארץ מואבית, ולא עמונית. רק צפון האזור שתובע מלך עמון היה שייך בעבר לעמונים, לפני שהפסידו אותו לסיחון. מלך עמון מנסה להיתלות בחלק הקטן שהיה שייך לאבותיו בעבר הרחוק כדי לתבוע מיפתח את כל השטחים שכבשו ישראל מסיחון באותה שנה גורלית, למרות שרב האדמות היו שייכות למואב ומעולם לא היתה לאבותיו בעלות עליהם. יפתח, שמזהה את התרגיל, לועג לכל אורך הדרך להכללה הגסה שעשה המלך העמוני, כשכלל בתביעתו את כל האיזור המואבי בטענה שהארץ הזו היתה שלו בימים שעלו ישראל ממצרים.
יפתח אינו אומר את הדברים במפורש. אבל הוא שולח אל מלך בני עמון נאום שכלל אינו מיועד עבורו. הוא אמנם שולח שליחים אל מלך עמון, אבל הנאום שבפיהם פונה אל מלך מואב, שכלל אינו נמצא. כל הטענות בנאום מופנות למלך המואבי. כל השמות של הערים מתייחסות לשטח המואבי. נסקור רק חמש דוגמאות שבהם מנהל יפתח את הויכוח המדומה מול אנשי מואב, למרות שדבריו מובאים באזנו של מלך עמון.
1. כה אמר יפתח לא לקח ישראל את ארץ מואב ואת ארץ בני עמון.
למרות, שאיש לא דבר על מואב, מקדים יפתח את מואב לעמון, לרמוז: "לטענתך, מלך מואב הוא זה שצריך לתבוע את השטח" .
2. בפס' טז - יז מזכיר יפתח כי בני ישראל בקשו תחילה בדרכי שלום לעבור בארץ...מואב, ומשאלו סרבו לא פתחו נגדם במלחמה, אלא סבבו את ארצם. ברור, שדברי פתיחה אלו המכוונים לסתור את הטענה שכביכול נהגו ישראל בתוקפנות במסעם בעבר הירדן המזרחי, אמורים כלפי מואב ולא כלפי עמון.
3. הלא את אשר יורִשך כמוש אלהיך אותו תירש
כמוש הוא אלהי מואב, כנזכר בפירוש בשירת המושלים, במדבר כ"א כט: "אוי לך מואב אבדת עם כמוש". בפרק הקודם מנה הנביא את אלהי מואב ועמון לחוד כשנים. "מלכום" הוא שמו של שקוץ בני עמון.
4. ועתה הטוב טוב אתה מבלק בן צפור מלך מואב הרוב רב עם ישראל אם נלחֹם נלחם בם.
יפתח מסתייע בעובדה שבעלי הארץ הקודמים ויתרו על נחלתם. דהיינו, אפילו הוא מלך מואב לא תבע "האם אתה טוב ממנו"? כיצד יכול אתה לבוא מכוחו כשהוא ויתר.
5. בטענת הויתור מזכיר יפתח ערים. ערים אלו, על פי טענתו, לא נתבעו במשך שלש מאות שנה ולפיכך ישראל מוחזקים בהם. הערים הנזכרות הן ערים שהיו בעבר מואביות .
בשבת ישראל בחשבון ובבנותיה ובערעור ובבנותיה ובכל הערים אשר על ידי ארנון...
במבט שני, אפוא, נושא הנאום גם אופי של לעג. הדורש היה מלך בני עמון אך דברי התשובה מיועדים לכתובת שונה לחלוטין. הסגנון הזה של יפתח חושף את השקר, המונח בבסיס תביעת מלך עמון, במלוא מערומיו. חלקות האדמה מדרום ליבוק שהיו שייכות בעבר לעמון לא ישמשו עלה תאנה למשאלתו של מלכם להשתלט על כל האדמות מן הארנון ליבוק, אדמות שברובן היו שייכות בעבר למואב.
* * *
אריכות הדברים של יפתח בנאומו אינה לחינם. יש בה כדי ללמד יסודות אמוניים חשובים, שהם הבסיס לאופי המוסרי, שבירושת ארץ ישראל מידי העמים ויכולים לשמש את ישראל לדורות.