בית המדרש

  • מדורים
  • מגד ירחים
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
4 דק' קריאה
הורונו חז"ל נועם דרך החינוך, כי לא במהלומות יחונך האדם כי אם בדרכי נועם. והיראה האמיתית היא יראת הרוממות הבאה מצירוף האהבה הנאמנה. ועד הזמנים האחרונים לא ירדו חכמי הפדגוגיא לזה, והיה דרך חינוכם רק במקל חובלים, עד הימים האלו שהנסיונות הרבים הוכיחום להשכיל את אשר הורו לנו חז"ל ברוח קדשם. (עין אי"ה ברכות א' פרק ראשון דף ז,ע)


דברי הרב נאמרים על דברי רבי יוחנן בסוגיית הגמרא: "יפה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות", לדעת מרן הרב חינוך צריך להיות בדרך של נועם, ביראת הרוממות ולא ביראת העונש, יראת הרוממות עם אהבה. עד הדורות האחרונים לדברי הרב חכמי החינוך השתמשו ב"מקל חובלים", כיום הגיעו לכלל הבנה שהדרכת חז"ל לחינוך בדרכי נועם היא ההדרכה האמיתית.
את דברי ריש לקיש החולק על רבי יוחנן וסובר שמרדות אחת בלבו של אדם יותר מ"מאה מלקיות", שנאמר "תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה". (משלי יב) מסביר מרן הרב:
"נראה שהוסיף על דברי רבי יוחנן הקודמים, שאמר יותר מכמה מלקיות, דיש שני ענינים בחינוך המוסרי, יש חינוך תמידי להרגיל את האדם במעשים טובים ובמדות טובות. ויש חינוך פתאומי, מקרי, בשעה שמזדמן שסר מדרך הישר ונחוץ להוכיחו".

יש דרך ארוכה בחינוך שמטרתה להרגיל את האדם להתנהגות הרצויה, שהיא בבחינת "עשה טוב", ויש דרך קצרה שמטרתה להחזיר את האדם לדרך הישר והיא בבחינת "סור מרע".
"והנה רבי יוחנן אמר יותר מכמה מלקיות, הכוונה שהוא טוב להשתדל שתהיה ההדרכה המוסרית באה במחונך מצד שכלו והכרתו בתמידות יותר מאלו נכהו ועל ידי זה נחנכהו לסור מרע בכלל וללכת בדרך טובים. ור"ל אמר יותר ממאה מלקיות, הכוונה אפילו בשעת החינוך המקרי, כי השחית דרכו בחטא ופשע חמור שראוי ללקות מאה מלקיות. האופן היותר גדול במוכים בעד פשעם לפי הנוהג מדרך החינוך גם על זה יפה המרדות השכלית, כי הניצוץ השכלי שבאדם יאיר גם מחשכי לב, אותם שכבר העוו דרכם. רק החובה להעלותם במעלת נבונים, שיהיו ראויים להכיר ערך המרדות שבלב".

רבי יוחנן סובר שדרך החינוך בנועם עדיפה מדרך החובלים, אבל לדעתו לעיתים כשצריך להסירו מדרך הרע ניתן להשתמש במקל חובלים, ואילו ריש לקיש שולל את האפשרות הזו, לדעתו גם במקום שמגיע למתחנך ללקות גם כאן עדיף "מרדות שכלית" לדבר על לבו ולא להכותו, גם מי שסר מן הדרך הוא אדם, ובתור שכזה, השכל הוא מרכז אישיותו, ויש הכרח להאיר לו את הדרך הישרה. הדברים קשורים למהלך חייו של ריש לקיש שהיה בעל תשובה, וידע עד כמה דרך החינוך התקיפה אינה יעילה, ובדרך כלל אפילו מרחיקה את האדם מדרך הישר.

בתלמוד (שבת ל, ד): "אמר רבה ב"ר הונא, אף על גב דאמרו רבנן שלשה דברים צריך אדם לומר וכו' צריך למימרינהו בניחותא, כי היכי דליקבלו מיניה". אדם צריך לומר שלשה דברים בערב שבת בבביתו: "עשרתם, עירבתם, הדליקו את הנר", שני הראשונים הם שאלות, האם עישרתם את המאכלים לכבוד שבת? האם עירבתם לשבת?! לעומת זאת להדליק נרות שבת. הוא בלשון צווי. רבה ב"ר הונא מדריך את המקיים הלכה זו לומר את הדברים בנחת ולא בכעס על מנת שהדברים יתקבלו וישפיעו לדעת מרן הרב: "יש בכל שלטון שני הדרכים הידועים, של נועם ושל חובלים, לרדות ביד חזקה או לנהל ברוך ונועם, אם נשים מגמתנו רק לצד ההדרכה הפרטית אז יתגלה מיד לעינינו שיותר נפעול על הלבבות ע"י אמירה רכה מאילו נבקש לבא ברדיה ובעקיפין; אבל אם נחדור עד סוף תעודת השלטון, הפועל בכללות מציאותו, אז יש אשר ההנהגה החזקה תכריע את הכף. כי בהיותה ידועה ומפורסמת בכחה כי עז תכף מיראה גם את הסוררים, ולא עוד אלא שיוכר הצורך למשטר ויוחש הערך הגדול שיש לדברים המוזהרים ע"י מציאות משטר חזק" (עולת ראיה ב, עמ' כז). במישור הפרטי בוודאי שעדיפה דרך הנועם, אבל במישור הכללי, אם ברצוננו ששלטון יפעל כראוי, עדיפה ההנהגה החזקה. נשאלת השאלה, אדם בתוך ביתו דומה לשליט, הבוחן אם בני ביתו מבצעים את המוטל עליהם בתחום ההלכתי, ומדוע שלא ינקוט ביד תקיפה כדי לוודא זאת? על כך עונה הרב:
"אמנם אמיתת ההכרעה אינה כן בנוגע לחוקי ד' ומשפטיו. כי מאשר ידענו, שעצם עשיית המצוה היא מזככת את הדעת ואת הרגש, א"כ לא לבד ביחש להענין הפרטי, כי אפילו לכללות ההדרכה יש יתרון גדול להנהגת הנעימות והרוך, מפני שכיון שיותר קרובה היא הפעולה הפרטית להעשות ע"י אמירה רכה, הלא עצם הפעולה הטובה בעצמה היא תהיה העוזרת ג"כ להדרכה הכללית. ע"כ צריך למימרינהו בניחותא, כי היכי דליקבלינהו מיניה, ותצא התועלת הקרובה, ומזה תצא ג"כ התועלת הרחוקה, כחוק מצוה גוררת מצוה".

בתחום קיום מצוות ה', תמיד יש לנקוט בדרך הנועם, כיוון שמצווה מזככת את השכל ואת הרגש, וגם כשמדובר על הנהגה שלטונית עדיפה דרך הנעימות והרוך, שכן בדרך זו יש סיכוי יותר גדול שהדברים ייעשו במישור הפרטי ויתרחבו ממנו גם למישור הכללי.
זו משימתנו כפתגמו של הרב בחודש תמוז: "מבין המצרים נגאל עם, ע"י מורים חמושים בגבורה רוחנית שאינם צריכים למקל חובלים" תהליך התשובה בזמן הגאולה המתקנת את אירועי החורבן שאירעו בחודש תמוז, תונהג על ידי מחנכים ומורים שאינם זקוקים למקל חובלים, עצמתם הרוחנית היא אשר תקרין על סביבתם, בבחינת "אוהב את הבריות - ומקרבן לתורה".

מתוך מגד ירחים תמוז תשס"ט
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il