מצות אהבת ישראל | הרב משה ליב הכהן הלברשטט | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
מידות ובין אדם לחברו
הלכות בין אדם לחברו

קטגוריה משנית

7147

13 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אסתר בת שמחה

שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

מקור ויסוד המצוה
מצות אהבת ישראל מורכבת ממצות עשה "ואהבת לרעך כמוך" [ויקרא יט, יח]. וממצות לא תעשה "לא תשנא את אחיך בלבבך" [ויקרא יט, יז]. ופירש רש"י על ואהבת לרעך כמוך. אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה (תו"כ). והביאור הוא כמו שאמר הלל לאותו נכרי שבא להתגייר ע"מ שילמד אותו כל התורה כולה כשהוא עומד על רגל אחת, דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור [שבת דף לא.].
ובעיקר שפתי חכמים הוסיף, שהשומר מצות שבין אדם לחברו ישמור בוודאי שאר מצות התורה שהן בין אדם למקום.
והכלי יקר הסביר שכפי הנראה הגר היה גר צדק ולא היה מהתל התולים לומר בדרך שחוק שילמדו כל התורה בעוד שהוא עומד על רגל אחד ממש, אלא ודאי ביקש ממש שיעמיד לו כל מצות התורה על יסוד אחד, דהיינו רגל אחד אשר עליו יעמיד לו כל המצות כדי שלא יבא לידי שכחה המצויה בגר אשר לא למד מנעוריו כלום ממצות התורה, על כן ביקש ממנו שימסור לו כלל אחד הכולל כל התורה, ועל דרך המליצה אמר כשאני עומד על רגל אחד, וכוונתו למסור לו דבר הנאמר מהרה בלשון קצר והיינו גם כן יסוד ורגל אחד ועל ידי שיזכור כלל זה יזכור את כל מצות ה'.

הגדרות המצוה
הגדרת מרן החפץ חיים: "ואהבת לרעך כמוך", כשם שאוהב אתה את עצמך למרות כל מגרעותיך ומעשיך, ומי כמוך מודע לחסרונותיך, כך תאהב את חברך למרות כל מגרעותיו וחסרונותיו!.. [ספר חפץ חיים החדש על התורה, מספר "מועד כל חי" המצטט את דברי הגאון רבי יוסף הכהן שוורץ זצ"ל בהספדו על רבינו החפץ חיים, ששמע בשמו שאמר בכנסיה הגדולה הראשונה שנערכה בוינה באלול תרפ"ג].

עוד כתב החפץ חיים בספרו "שמירת הלשון" [שער הזכירה סוף פרק יא, וצוטט גם בספר חפץ חיים החדש על התורה] שנינו בגמרא (תענית כב.) שאליהו הנביא התגלה לרבי ברוקא חוזאה בשוק של לפט. שאלו רבי ברוקא: האם יש בשוק זה בן העולם הבא, [אדם המזומן לחיי העולם הבא]. אמר לו: אין כאן אדם שהוא בן העולם הבא. הגיעו שנים, ואמר לו אליהו הנביא: אלו בני העולם הבא הם. הלך אצלם ושאל מה מעשיהם. אמרו לו: אינשי בדיחי אנן, אנשים שמחים ומשמחים אחרים. כשאנו רואים אדם עצוב אנו משמחים אותו, וכשאנו רואים שנים רבים משכינים אנו שלום ביניהם.
והנה המחלוקת מגונה היא והבאת שלום מצוה היא. אך מה המצוה לשמח בני אדם. ברם, מצוה רבה היא להפיג צערו של אדם, ובכלל מצות "ואהבת לרעך כמוך" היא. וגורמים בכך נחת רוח לאבינו שבשמים, משל לאדם שבנו מתגורר בעיר אחרת ונודע לו שאפפוהו צרות ושוקע הוא בצער ויגון. ודאי ישמח האב אם ימצא שם אדם שיפכח צער בנו, יחזק לבו ויעודדו ואף ישמחו ויצהיל פניו. והרי בנים אנו לה' אלוקינו ובכל צרתנו לו צר, ושמח הוא בשמחתנו ובשמחנו את בניו אהוביו.

ב"מכתב מאליהו" [חלק ג עמוד 88] מביא הרב דסלר זצ"ל שלשה פירושים עמוקים למצות "ואהבת לרעך כמוך".
א. פירוש הרמב"ן, שיבטל את הקנאה מלבו וירצה שתהיינה לחברו כל הטובות שהוא רוצה עבור עצמו.
ב. שירגיש את חברו כגופו ממש בהזדהות מוחלטת בלב וברגש, כיון שכל ישראל גוף אחד הן.
ג. אהבת אדם הבאה דרך הדבקות בקב"ה, שירגיש התבטלות כלפי רעהו שהרי בראו השי"ת בדמותו.

את מי מצוה לאהוב ואת מי מצוה לשנוא
דוד המלך ע"ה כתב בתהילים פרק קלט פסוקים כא, כב. "הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי". ויש להבין באלו מקרים יש לנהוג על פי "ואהבת" ו"לא תשנא", ובאלו מקרים על פי "הלא משנאיך ה' אשנא"?

וביותר קשה דהגמ' בסנהדרין דף מה. ודף נב.: בענין חייבי מיתות ב"ד, דורשת מ"ואהבת לרעך כמוך" ברור לו מיתה יפה. ומפרש היד רמה על דף נב: ד"ה ומקשינן, דכל היכא דכתיב רעך משמע ישראל ואפילו רשע שנתחייב מיתה אתה חייב לחזר אחר זכותו לברור לו מיתה יפה, ויש לפרש ואהבת לרעך לשון רעים שבך שנתחייבו מיתה ברור להם מיתה יפה. היוצא מדבריו שמצות "ואהבת" חלה אפילו על רשעים א"כ יש להבין על מי נאמר "תכלית שנאה שנאתים"?!

והנה יש להקשות דלכאורה דברי הגמרא בסנהדרין שמצות "ואהבת" חלה גם ברשעים, סותרין גמרא מפורשת בפסחים דף קיג: שמצוה לשנאת רשע, דאיתא שם: אמר רבי שמואל בר רב יצחק אמר רב מותר לשנאתו, שנאמר "כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו", מאי שונא, אילימא שונא נכרי, והא תניא שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא נכרי, אלא פשיטא שונא ישראל. ומי שרי למסניה והא כתיב "לא תשנא את אחיך בלבבך" וכו', אלא לאו כי האי גוונא דחזיה ביה איהו דבר ערוה. רב נחמן בר יצחק אמר מצוה לשנאתו שנאמר "יראת ה' שנאת רע".

ויש לומר דהגמ' בסנהדרין איירי דוקא ברשעים שנתחייבו מיתה, שמשעה שנעשה דין כבר לא חשיבי רשעים משום שמיתתם כפרתם, דכ"כ השיטה מקובצת כתובות לז: ד"ה ואהבת, אחר שהביא את דברי הרמ"ה, ואל תתמה אם קרא אותו הכתוב ריע, דריע אהוב נמי מקרי כדכתיב ונקלה אחיך לעיניך אחר שנקלה נקרא אחיך, ואמרינן נמי במדרש שוחר טוב בשר חסידיך לחיתו ארץ, וכי חסידים היו והלא כתיב סוסים מיוזנים וגו' אלא כיון שנעשה בהם דין חסידים היו.

באבות דרבי נתן [פרק טז משנה ה] מפורט את מי יש לאהוב ואת מי לשנוא: ושנאת הבריות כיצד מלמד שלא יכוין אדם לומר אהוב את החכמים ושנוא את התלמידים, אהוב את התלמידים ושנוא את עמי הארץ, אלא אהוב את כולם ושנוא את האפיקורסין והמסיתים והמדיחין והמסורות, וכן דוד אמר (תהלים קלט) הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי, וכן הוא אומר (ויקרא יט) ואהבת לרעך כמוך אני ה', מה טעם כי אני בראתיו לכבודי, אם עושה מעשה עמך אתה אוהבו ואם לאו אי אתה אוהבו.
וביאר החפץ חיים בקונטרס אהבת ישראל פרק א', דמין נקרא הכופר בתורת השם ובהשגחתו.

הרמב"ם בפירוש המשניות [סנהדרין פרק י' ביסוד השלשה עשר מן הי"ג עיקרים] כתב, וכאשר יאמין האדם אלה היסודות כולם ונתברר בה אמונתו בהם, הוא נכנס בכלל ישראל ומצוה לאהבו ולרחם עליו ולנהוג עמו בכל מה שצוה הש"י איש לחבירו מן האהבה והאחוה, ואפילו עשה מה שיכול מן העבירות מחמת התאוה והתגברות הטבע הגרוע הוא נענש כפי חטאיו, אבל יש לו חלק לעולם הבא והוא מפושעי ישראל, וכשנתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, ומצוה לשונאו ולאבדו ועליו נאמר (תהלים קלט) הלא משנאך ה' אשנא.

כתב הרמב"ם בהלכות דעות [פרק ו הלכה ג] מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך, לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו, לפיכך המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא.
והובאו דברי הרמב"ם הללו להלכה במג"א סימן קנו ס"ק ב ובמ"ב שם ס"ק ד.
ועוד הביאו המג"א והמ"ב להלכה את הגמרא בפסחים דמצות ואהבת לרעך כמוך היא דוקא ברעך בתורה ומצות, אבל אדם רשע שראה אותו שעבר עבירה המפורסמת בישראל ולא קבל תוכחה מצוה לשנאתו.

מחלוקת ראשונים ברשע שמצוה לשנאתו
אם השנאה מוגבלת לעבירה שעבר או שיש לשנאתו שנאה גמורה
התוס' בפסחים דף קיג: ד"ה שראה בו דבר ערוה, כתבו: ואם תאמר דבאלו מציאות (ב"מ דף לב: ושם) אמרינן אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו, והשתא מה כפיית יצר שייך כיון דמצוה לשנאתו וי"ל כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב (משלי כז) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר. וכן דעת תלמיד הר"פ מובא בשיטה מקובצת ב"מ לג.
וביאר המחצית השקל [סימן קנו] את סברת התוס', פי' שבאים לידי שנאה גמורה, שמוסיף שנאה על מה ששנאו כבר ע"י שעבר עבירה, גם תחלה אלו היה שב בתשובה היה חוזר משנאתו, ועכשיו כשבאו לידי שנאה גמורה אפילו כשישוב בתשובה תשאר השנאה בלבו, ולכן שייך שפיר כפיית יצר.
משמע מדבריהם שלדעתם ההיתר והמצוה לשנאתו מוגבל לשנאה על העבירה שעבר ואסור לשנאו שנאה גמורה.

אולם התוס' בבבא מציעא דף לב: ד"ה לכוף יצרו, כתבו: וא"ת כיון דבערבי פסחים מוקי לה בישראל שמותר לשנאותו כגון שראה בו דבר ערוה, מה שייך בו לכוף יצרו וי"ל דלא מיירי בשונא דקרא.
וכ"כ הנמוקי יוסף ]בדף יז: מדפי הרי"ף ד"ה כדי לכוף את יצרו[ בשם הרמב"ן ז"ל, דלאו היינו שונא דקרא דהא אוקימנן בפרק ערבי פסחים (דף קיג:) כגון דחזא ביה דבר ערוה יחידי דמצוה לשנאתו ולמה יכוף את יצרו, אלא הכא בשונא דעלמא עסקינן דעביד ביה איסורא כי סני ליה. ומובא גם בשיטמ"ק שם.
וכן דעת הספר החינוך [מצוה פ], דהפוגע באוהבו ישראל ובשונאו, מצוה בשונא לכוף היצר, ואפילו אוהב לפרוק ושונא לטעון, ושונא זה אינו שזכרנו מחמת עבירה אלא שאין לבו שלם עמו.
ובהגהות המשנה למלך על ספר החינוך ביאר טעמו דבשונא דקרא לא שייך כפיית יצר כיון שמצוה לשנאתו.

מבואר מדברי התוס' בב"מ, הרמב"ן וספר החינוך, שהם חולקים על התוס' בפסחים, ולדעתם שנאת הרשע שראה בו דבר ערוה אינה מוגבלת לשנאה על העבירה שעבר בלבד אלא מותר ואף מצוה לשנאתו שנאה גמורה [וודאי שאם ישוב בתשובה שלמה חייב להסיר כל שנאה מלבו] ולכן תרצו שהגמרא בב"מ איירי בשונא שנאה אסורה, וכדבריהם פוסק הרמ"א בחו"מ סימן ערב סעיף י. דהא דמצוה לטעון עם השונא תחילה כדי לכוף את יצרו, זה דוקא בשונא דעלמא דלא עבד איסורא, אבל אם עביד איסורא ושונאו משום שעבר עבירה א"צ לטעון עמו כדי לכוף יצרו דהא יפה עושה ששונאו.

דין רשעים בימינו
ה"משך חכמה" בפרשת כי תצא [דברים כב,ד] על הפסוק "לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו" כתב וז"ל: ובמשפטים כתוב "אויבך" משום דבערבי פסחים אמר מי שרי לשנויי הא כתיב לא תשנא את אחיך בלבבך, ומוקי בראה בו שעבר עבירה, וזה היה קודם העגל אשר היו כולם ממלכת גוי קדוש, אז הוי שרי לשנויי אם ראה בו עבירה, לא כן אחרי כל המסות אשר נכשלו בעונות, אם יראה אדם בחבירו חטא אם יפשפש במעשיו ימצא כמה מכשולים ופקפוקים, זה בפרט זה וזה בפרט זה, לכן אסור לשנוא איש כזה, רק מי שהוא בעצמו סר מרע וצדיק תמים בדרכיו, אבל קשה למצא כמותו, וע"ז אמרו ראיתי בני עליה והמה מועטים [סוכה דף מה:] ,לכן כתיב אחיך.

במסכת ערכין דף טז: איתא: אמר רבי אלעזר בן עזריה תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח, ופירש רש"י שיודע להוכיח דרך כבוד שלא יהו פניו משתנין.

מרן החפץ חיים מביא בסוף ספרו "אהבת חסד" מאמר מרגניתא טבא הכולל הנהגות טובות מרבי יהונתן וואלינער זצ"ל, ושם באות יז כתב: להשתדל בטובת חברו, ולרדוף אחר השלום, ולהזהר מלאו ד"לא תשנא" (ויקרא יט, יז). ואף ברשע גמור יש איסור לדעת מהר"מ מלובלין (סימן יג) לשנאתו כל זמן שלא הוכיחו, ואין בדור הזה מי שיודע להוכיח, שמא אם היה לו מוכיח היה מקבל, וטבעו הרע גרם לו, כמו שאמרו (אבות פרק ב משנה ד) ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, וכל שכן שאסור לקללו, רק יבקש רחמים עליו שיעזרהו השם על תשובה שלמה.

וידועים דברי ה"חזון איש" שבימינו דין הרשעים כתינוקות שנשבו, דביו"ד סוף סימן ב אות כח. דן בעניין מומר שאינו זוקק ליבום לדעת הגאונים. וכותב שכל אותו שדינו כמין לעניין שחיטה אינו זוקק ליבום, אלא שיש בזה כמה תנאים ואחד מהם הוא שלא יהיה אנוס. וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ג מהל' ממרים ה"ג. דבניהם ותלמידיהם [של הכופרים בתורה שבעל פה כצדוק ובייתוס וכן כל התועים אחריו] חשיבי כאנוסים וכתינוק שנשבה, ותינוק שנשבה מביא קרבן כדאמר ר"פ כלל גדול, ומצווין אנו להחיותו ואף לחלל עליו השבת בשביל הצלתו, ובהגהות מיימוניות פ"ו מהל' דעות כתב דאין רשאין לשנאתו אלא אחר שאינו מקבל תוכחה. ובסוף ספר "אהבת חסד", כתב בשם הגר"י מולין, דמצוה לאהוב את הרשעים מהאי טעמא, והביא כן מתשובת מהר"מ לובלין כי אצלנו הוא קדם תוכחה שאין אנו יודעין להוכיח, ודיינין להו כאנוסין ולכן אי אפשר לנו לדון בזה לפטור מן היבום וכן לעניין שאר הלכות. [והובאו דברים אלו גם בחזו"א על הרמב"ם פ"ו מהלכות דעות הלכה ג, וע"ע במה שכתב ביו"ד סימן ב אות טז, בדין מורידין ולא מעלין בזמננו].

ולפי זה יוצא שהכלל הוא שבימינו מצות אהבת ישראל הכוללת את "ואהבת לרעך כמוך" ו"לא תשנא את אחיך בלבבך" חלה על כל איש ישראל באשר הוא, למעט אותם היוצאים מן הכלל שכתב בביאור הלכה סימן א, ד"ה ולא יתבייש, שאם הוא עומד במקום שיש אפיקורסים המתקוממים על התורה ורוצים לעשות איזה תקנות בעניני העיר ועי"ז יעבירו את העם מרצון ה' ופתח בשלום ולא נשמעו דבריו, בכגון זה לא דבר הב"י מאומה ומצוה לשנאתם ולהתקוטט עמהם ולהפר עצתם בכל מה שיוכל, ודוד המלך עליו השלום אמר הלא משנאיך ד' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים וגו'.

שנאת רשעים על פי תורת המוסר
זכורני ששמעתי בשם אחד מגדולי בעלי המוסר בדורנו, שהסביר מה היא הדרך הראויה להתייחס למיתתו הטרגית של רשע מפורסם, שמצד אחד יש לשמוח שאותו רשע הסתלק מן העולם ולא יוכל להמשיך במעשיו הרעים לחטוא ולהחטיא אחרים, אולם מצד שני יש להיות נושא בעול עם חבירו ולהרגיש בצער אותה נשמה יהודית שהולכת לאבדון רח"ל.

ולכאורה רעיון זה מונח בתוס' בפסחים דשנאת הרשע מוגבלת לשנאה על העבירה שעבר ואסור לשנאו שנאה גמורה. ובדומה לזה כתבו ה"מכתב מאליהו" [ח"ה עמוד 70], וב"משנת רבי אהרן" [מאמרים, ח"ב עמוד פג] בהתבסס על התוס' בפסחים, שאפילו במי שמצוה לשנאתו צריך ליזהר שלא תבא שנאתו לידי שנאה גמורה שאינה לשם שמים הנובעת מיצרו הרע.

אמנם ע"פ מה שכתבנו, להלכה נפסק כדעת הראשונים שמותר ומצוה לשנאתו שנאה גמורה, וצריך לומר שמה שכתבו אינו מצד ההלכה אלא מצד המוסר, שגם במקומות שמותר לשנוא עליו להזהר שהדבר לא ישפיע לרעה על מידותיו, אלא יוודא ששנאתו הנובעת מדאגה אמיתית לשם שמים לא תפתח חלילה יצרים אפלים ומדות רעות.

בספר "תומר דבורה" [למקובל האלוקי רבי משה קורדובירו זצ"ל] פרק ראשון, כתב בביאור המדה החמישית, "לא החזיק לעד אפו" וזו מדה ראויה להתנהג בה עם חברו, אפילו שהוא רשאי להוכיח ביסורים את חברו או את בניו והם מתיסרים, לא מפני זה ירבה תוכחתו, ולא יחזיק כעסו אפילו שכעס, אלא יבטלנו ולא יחזיק לעד אפו, גם אם הוא אף המותר לאדם, כעין שפירשו: כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו (שמות כג,ה), ופירשו רז"ל מה היא השנאה הזאת, שראה אותו עובר עבירה והוא יחיד שאינו יכול להעיד עליו, ושונא אותו על דבר העבירה, ואפילו הכי אמרה "עזוב תעזוב עמו" שבוק ית דבלבך, אלא מצוה לקרב אותו באהבה, אולי יועיל בדרך זו, דהיינו ממש מדה זו "לא החזיק לעד אפו".

במאמר "שנאה לשם שמים" כתב הרב ר' יעקב יוסף זצ"ל [שהיה מ"מ ומו"צ דווילנא ורב הכולל דניו יורק, מובא בקונטרס האהבה והחסד, הנספח לספר תומר דבורה מהדורת שושנים, ניו יורק תש"ך] אכן עונש החורבן של הבית השני בא על עון שנאת חנם, היינו שהיו שונאים זה את זה לשם שמים, ומטעם מצוה, כמו שאמרו ז"ל: מותר להתגרות ברשעים (ברכות ז.) וגם מצוה לשנאתו שנאמר "יראת ה' שנאת רע" (פסחים קיג:), אבל שגו ברואה שלא דנו זה את זה לכף זכות. גם מי שמותר או מצוה לשנאתו על פי התורה, אינו אלא במחשבה אבל לא במעשה, כמו שאמרו: אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו (ב"מ לב.), אף על פי שמצות פריקה קודמת למצות טעינה לדברי הכל מפני שצער בעלי חיים דאורייתא (עיין שם), מכל מקום עדיף להיטיב עם השונא "כדי לכוף את יצרו", ובשונא מחמת עבירה הדברים אמורים, כמבואר בתוספות פסחים קיג: שהקשו: הלא הוא שונאו מחמת עבירה ומצוה לשנאתו, ואמאי טעינתו קודמת - - - משום "לכוף את יצרו" לבל יבואו על ידי זה לשנאה גמורה, עיי"ש.

הלא נראה שאף כי מותר ומצוה לשנאתו אבל יש גבול להיתר זה ומצוה הזאת של השנאה, וחששה התורה שלא תתגדל פרץ השנאה ובל תקלקל את השורה, על כן אמרה שישתדל האדם לטובת השונא, אף שמצותו קלה ממצות השני אוהבו, "כדי לכוף את יצרו" שלא יצא חוץ מהשורה. ואך בלב צותה התורה לשנאתו, כדי שלא נלמד ממעשיו לעשות כמוהו ובל נתחבר לרשעים לילך בדרכיהם, אבל לא מן השפה ולחוץ בפועל ממש, ואדרבה הזהירה התורה לקרבו עוד יותר מאחרים כדי שלא תתרחב השנאה וימצא היצר מקום כאן להפוך מעבירות למצות, אשר אוי להם לעושיהן.

החטא הזה היה בבית שני שלא שמרו את הגבול ופרצו את הגדר של השנאה, והיו שונאים אלו את אלו גם במחשבה וגם במעשה, ואף על דברים שעונשם אינו גדול כל כך, ורדפו זה את זה על דבר עבירה של אזהרה שאין בה מלקות, או על עבירה שיש בה מלקות - ירדו עמו לחייו, והגדילו את השנאה יותר מהראוי. האין זה שנאת חנם? הרודף חשב את עצמו לצדיק, לבער את הרשע מקרב הארץ, ותהי להיפך; זה חטא למקום ושב עליה, אבל זה החוטא לבני אדם אין תשובה מועלת לו, וכל שיזקין וירצה להיטיב דרכיו, יוסיף עוד עון על פשע וישתרש בחטא לעשות מעשיהו הזר מעושיהו.

כללו של דבר; דרכי התורה הם דרכי נועם. הכל במדה במשקל ובמשורה, ואין אנו רשאים להשען על עצמנו לעשות מעשה בפועל לשום אדם יהיה מי שיהיה, משום מצוה, מפני היראה לבל תקלקל השנאה את השורה והיצר יתחפש במעיל הצדק והיושר לעשות מצות, אשר נצטוינו שלא לעשותם. רק להשופטים לפנים, בהיות הממשלה לישראל על פי חוקי התורה ומשפטי הסנהדרין, נתנה רשות ומצוה ליסר בפועל את החוטאים משום "ובערת הרע מקרבך" (דברים יג, ו). גם הם היו מחויבים להיות בעלי מדות טובות ונוטים מטבעם לצד הרחמים על פי תקון המדות, וכאמרם ז"ל: אין מושיבין זקן וסריס בסנהדרין (סנהדרין לו:), מפני שחסר להם זיקי הרחמים. ואם לא היו הסנהדרין מתוקנים במדותיהם, יוכלו חלילה לעוות את הישרה על ידי השורה המקלקלת. הגע עצמך, מי שעבר על "הבערה" בשבת, רשע גמור הוא ומצוה לשנאתו, אבל רק בלב, אבל לענין הדין במעשה העונש, היו מעיינים אם "הבערה לחלק יצאת או ללאו", ומחשבת שנאת הלב לזה המבעיר לא נגעה חס ושלום אפילו כחוט השערה בברור דינו למעשה. וזה מפאת המדות המתוקנות שהיו בהם, לבל תקלקל השנאה במחשבה את השורה של הדין.

בהערה למאמר מציין העורך הרב ניסן וואקסמאן ז"ל שמאמר זה הופיע בספרו "לבית יעקב" דף כג (ווילנא, תרמח) בשינוי לשון. דומה לביאורו "ראשונים שנתגלה עונם", נמצא גם אצל הרש"ז מקלם דף כו, (פרנקפורט-ציילהיים, תשט) ונובע ממעינו של ר' ישראל סלנטר רבם, שהיה מרבה להזהיר בדבר "ניט צו האבן א פרומע נגיעה" [בתרגום חופשי - שלא תהיה לך נגיעה אדוקה מדי].

בהקדמה לספר "שב שמעתתא" כתב ליישב הסתירה שבמסכת אבות [פרק ב משנה יג] אמרו חז"ל "אל תהי רשע בפני עצמך" ובמסכת נדה [דף ל:] אמרו שכשמשביעין את הולד במעי אמו אומרים לו "ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע". שכוונת מאמר חז"ל באבות אל תהי רשע בפני עצמך, פירוש בעצמותך, כי זרע קודש אנחנו ולא ישתנו בעצמות, וכל עבירות בני ישראל אך תואר הוא להם אשר לא יתמיד כי אם יעמוד עת מן העתים, ומ"ש אפילו כל העולם כולו אומרים עליך שאתה צדיק הוי בעיניך כרשע, פירוש במראך, כמו ועינו כעין הבדולח, שפירושו מראה והוא התואר ואז תוסיף אומץ, תרבה לך בורית ותלבין בגדיך, ותשלים חפץ בוראך האומר "הראיני את מראיך", והנה כל מה שאינו בעצמות רק בתואר ובמראה, אינו אלא מקרה והמקרה לא תתמיד, לכן זרע אברהם אף אם ידיהם מפוחמות, השחרות לא תתמיד, ובהכרח יתלבנו וישובו ליופים ולעצמותם, אבל מעשיהם הטובים הם עצמותם.

מכל הדברים הנפלאים הללו ברור שאף מצד המוסר, ברובם המכריע של המקרים יש לאהוב את אחינו התועים בכל מצב בו הם נמצאים ולקרבם באהבה וחלילה מלשנאתם, ואף במקרה של אפיקורסים הרוצים להעביר את העם מרצון ה' שמותר לשנאתם לאחר שפתח בשלום ולא נשמעו דבריו, יש להזהר מאוד שהשנאה תהיה לשם שמים בלבד ולא תשחית את מדותיו חלילה.

מסקנות
א. מצות אהבת ישראל כוללת מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך" ומצות לא תעשה של "לא תשנא את אחיך בלבבך".
ב. מצוה זו היא היסוד לכל התורה כולה.
ג. המצוה היא לאהוב כל אחד מישראל כגופו.
ד. היוצאים מן הכלל שמותר ומצוה לשנאתם הם האפיקורסין והמסיתים והמדיחין והמסורות או רשע שראה אותו שעבר עבירה המפורסמת בישראל ולא קבל תוכחה.
ה. נחלקו הראשונים ברשע שמותר ומצוה לשנאתו אם השנאה מוגבלת לעבירה שעבר או שיש לשנאתו שנאה גמורה, ונפסק להלכה כדעה שמצוה לשנאתו שנאה גמורה.
ו. יש לאהוב ולקרב רשעים בימינו ואסור לשנוא אותם, משום שהם נחשבים כאנוסין וכתינוקות שנשבו כיון שאין אנו יודעין להוכיח, וכן משום שמעטים מאוד הם הצדיקים הזכים מכל חטא וראויים לשנוא את הרשעים.
ז. היוצאים מן הכלל שיש לשנאתם ולהתקוטט עמהם אף בימינו הם האפיקורסים המתקוממים על התורה ומנסים להעביר את העם מרצון ה', ואף זה רק לאחר שפתח בשלום ולא נשמעו דבריו.
ח. אף במקום שברור שיש לשנוא את הרשעים יש להזהר מצד המוסר שהשנאה תהיה לשם שמים, במידה הראויה, ולא תשפיע לרעה על מדותיו של השונא.

יהי רצון שנזכה לשוב ולהיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, ונחזה בשוב ה' לציון ברחמים כאיש אחד בלב אחד במהרה בימינו.

הלכות בין אדם לחברו

הרב משה ליב הכהן הלברשטט

מייסד וראש תוכנית "יורו" להכשרת רבנים ומנהיגים לקהילות בארץ ובתפוצות

הכנות לשבת, כניסתה ויציאתה
בואי כלה
ליקוט הלכות בענין קבלת שבת מפלג המנחה
ישראל ויוון
השגחה פרטית מדה כנגד מדה
ב' טבת תשפ"א
במדבר
אחדות
סיון תשפ"ד
ויגש
הבטחת עתידו של עם ישראל
ט' טבת תשפ"א

הלכות בין אדם לחברו

הרה"ג דב ליאור
ואהבת לרעך... אני ה'
הרה"ג דוב ליאור | כה ניסן תשס"ח
1:01
בבא בתרא
היזק ראיה - האם מותר לעשן במקום ציבורי?
מסכת בבא בתרא - דף ב' ע"א.
הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל | ד' מרחשון תשס"ד
8 דק'
הלכות בין אדם לחברו
לאהוב כל יהודי
הרב שאול אלתר | א' אב תשפ"ב
בין אדם לחברו
בין אדם לחבירו
הרב אליעזר מלמד | כח אדר א תשס"ח

הלכות בין אדם לחברו

סרטונים קצרים מיוחדים

שיעורים פופולריים

הלכות צומח ובעלי חיים
הלכות שילוח הקן
הרב אליעזר מלמד | תשנ"ד
שאר תפילות היום
זמני תפילת ערבית
הרב אליעזר מלמד | תשס"ה
חקת
הרהורים בעקבות הפוסט של יובל דיין
הרב יוסף נווה | תמוז תשע"ט
חקת
רעיונות לפרשת חוקת
הרב עזריאל אריאל | תשנ"ח-תשס"א

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב שמואל אליהו
הרב אליעזר מלמד
הרב יעקב שפירא
הרב מרדכי שטרנברג זצ"ל
הגאון הרב אברהם שפירא זצוק"ל
הרה"ג שמחה קוק זצ"ל
הרב חיים אביהוא שוורץ
הרב מרדכי גרינברג
הרב הלל גפן

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
בזמן שיש מי שמזהירים מפני שקיעתו של חושן המשפט, המציאות בשטח מספרת סיפור אחר: עולם דיני הממונות התורני, אשר מתמודד עם אתגרי החיים המודרניים, חווה בעשורים האחרונים פריחה חסרת תקדים ומעמיד אלטרנטיבה הלכתית מעשית למשפט האזרחי
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
33 דק'
יסודות הש"ס
יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
הרב דוד ניסים זאגא | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
הרב הראל כהן | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
חקת
דיבור לסלע או הכאתו
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
10 דק'
כהנים
ברכת כוהנים - הסברים והדרכה לכוהנים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
1:00
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת חקת תשפ"ו – הגיע זמן גאולתכם
הרב שמואל אליהו | תמוז תשפ"ו
23 דק'
אורות ישראל ותחייתו
בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
הרב משה גנץ | ג' תמוז תשפ"ו
35 דק'
תפילה ובית כנסת
נפילת אפיים - הלכות ומנהגים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
7 דק'
כהנים
קדושת הכוהנים והיחס אליהם
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
34 דק'
חקת
סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
הרב חיים בן שושן | ג' תמוז תשפ"ו
39 דק'
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן
מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
הרב ש. יוסף וייצן | ל' סיון תשפ"ו