ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך פקודי

ניהול כספי ציבור

14
לחץ להקדשת שיעור זה

"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן" (שמות לח, כא).


אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִשְׁכָּן. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת, וְאָץ לְהַעֲשִׁיר לֹא יִנָקֶה (משלי כח, כ). אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁנַּעֲשָׂה גִזְבָּר עַל הַמִּשְׁכָּן וְכָל הַדְּבָרִים הָיוּ מִתְבָּרְכִים עַל יָדוֹ, לְפִי שֶׁהָיָה נֶאֱמָן. וְאָץ לַהַעֲשִׁיר לֹא יִנָּקֶה (משלי כח, כ), זֶה קֹרַח, שֶׁהָיָה לֵוִי וּבִקֵּשׁ לִטֹּל כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה, לֹא יִנָּקֶה. דָּבָר אַחֵר, אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁנִּתְמַנָּה גִזְבָּר עַל הַמִּשְׁכָּן. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אֵין עוֹשִׂין שְׂרָרָה עַל הַצִּבּוּר פָּחוֹת מִשְּׁנָיִם. וּמֹשֶׁה הֵיאַךְ נַעֲשָׂה יְחִידִי גִזְבָּר. אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה מֹשֶׁה הַצַּדִּיק נֶאֱמָן עַל פִּי הַגְּבוּרָה, דִּכְתִיב: בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (במדבר יב, ז), קוֹרֵא לַאֲחֵרִים וּמְחַשֵּׁב עַל יְדֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן (שמות לח, כא). זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים (מלכים ב יב, טז), זֶה דוֹרוֹ שֶׁל יוֹאָשׁ. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אֵין הַתּוֹרֵם נִכְנָס, לֹא בְפַרְגּוֹד חָפוּת, וְלֹא בְפוּנְדִי, וְלֹא בְאִינְפִּילְיָא, שֶׁמָּא יַעֲשִׁיר, וְיֹאמְרוּ מִן הַלִּשְׁכָּה הֶעֱשִׁיר. כָּל כָּךְ לָמָּה. שֶׁכְּשֵׁם שֶׁחַיָּב אָדָם לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם, כָּךְ הָאָדָם חַיָּב לָצֵאת יְדֵי הַבְּרִיּוֹת, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל (במדבר לב, כב). וּמֹשֶׁה הָיָה גִזְבָּר עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן לְעַצְמוֹ? אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שמות כה, ח), וּכְתִיב וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה וְגוֹ', קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' (שמות לה א, ה), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לִשְׁנֵי בְּקָרִים הֵבִיאוּ הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר (שמות לו, ג), וְהוֹתִירוּ, מִיָּד וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה, וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם (שמות לו, ו, ז). אָמַר מֹשֶׁה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֲרֵי עָשִׂינוּ הַכֹּל, מַה נַּעֲשֶׂה מִן הַמּוֹתָר. אָמַר לוֹ: עֲשֵׂה מִשְׁכָּן לָעֵדוּת. הָלַךְ וְעָשָׂה. כֵּיוָן שֶׁבָּא לִתֵּן לָהֶם חֶשְׁבּוֹן, אָמַר לָהֶם: כָּךְ וְכָךְ יָצָא לַמִּשְׁכָּן, וּבַיּוֹתֵר עָשִׂיתִי לְמִשְׁכַּן הָעֵדוּת (תנחומא פקודי ה. שמות רבה נא, א-ב).


דין זה שאדם צריך לנהוג באופן שלא יעורר חשד בעיני הבריות נמצא גם בדברי המשנה: אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות [כשהמלבוש ארוך וכופלין אותו מלמטה. אותה השפה הכפולה קרויה פרגוד חפות. ואין התורם נכנס עם השפה כפולה ההיא במלבושו, שלא יחשדוהו שנתן לתוכה ממעות הלשכה], ולא במנעל, ולא בסנדל, ולא בתפילין, ולא בקמיע [שלא יאמרו התיר התפר ונתן בתוכן מעות], שמא יעני, ויאמרו מעוון הלשכה העני, או שמא יעשיר, ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר. לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר (במדבר לב) והייתם נקיים מה' ומישראל, ואומר (משלי ג) ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם (משנה שקלים ג, ב. עם פירוש רבי עובדיה מברטנורא).


אולם נראה שיש מקרים יוצאים מן הכלל בהם מותר לאדם להיות ממונה יחיד על כספי ציבור, במקרה שהוא מקובל על רוב הציבור: אין פוחתין משלשה גזברין לגבות מעות הקדש ערכין וחרמין, ומשבעה אמרכלין הממונין על אוצרות בית ה', ואין הגזבר מכניס או מוציא בלי רשותן, ואין עושין שררה על הציבור בממון פחות משנים, חוץ מבן אחיה שעל חולי מעים שהיה ממונה על עסק ממון לסממני רפואה, ואלעזר שעל הפרוכות שהיה גם כן עסק ממון לקנות הצמר והשש הנצרך לפרוכת, שאותן קבלו רוב הצבור עליהן (משנה שקלים ה, ב. בשילוב פירוש התפארת ישראל).


משה רבינו ודאי לא היה פחות נאמן מבן אחיה שעל חולי המעים, ומאלעזר שעל הפרוכות, הוא ודאי היה מקובל רוב הציבור, ויותר מכך, הוא מונה לתפקידו כגזבר יחידי על המשכן בידי הקדוש ברוך הוא בעצמו, בגלל שהיה נאמן ביותר, "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר יב, ז), אם כן מדוע היה מנהל את כל הענינים הכספיים רק בפני אחרים, קוֹרֵא לַאֲחֵרִים וּמְחַשֵּׁב עַל יְדֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן (שמות לח, כא)? ויותר מכך, בסיום העבודה יצא לציבור עם דו"ח כספי מפורט, כֵּיוָן שֶׁבָּא לִתֵּן לָהֶם חֶשְׁבּוֹן, אָמַר לָהֶם: כָּךְ וְכָךְ יָצָא לַמִּשְׁכָּן, וּבַיּוֹתֵר עָשִׂיתִי לְמִשְׁכַּן הָעֵדוּת, מדוע עשה זאת משה רבינו?


התשובה היא, שמשה רבינו לא היה חייב לעשות זאת, הוא בחר לנהוג באופן זה, משום שהבין היטב את הטבע האנושי, הוא הבין שאנשים נוהגים להטיל דופי גם באנשים הנאמנים ביותר, ואדם צריך לעשות הכל על מנת למנוע זאת, לנהוג בשקיפות מלאה, שתמנע כל אפשרות לחשד שוא, הוא בא ללמד אותנו לדורות איך נכון לנהוג כאשר עוסקים בצרכי ציבור, ובכספי ציבור.


הגמרא בברכות (יח:) מספרת על אביו של האמורא שמואל, שהיה אדם נאמן מאוד והיו נוהגים להפקיד אצלו את כספי היתומים, כשנפטר אביו של שמואל, לא היה שמואל אצלו, ואביו לא הספיק להגיד לו היכן נמצאים כספי היתומים, ומשלא היה יכול להשיב את אותם כספים החלו אנשים לקרוא לשמואל "בר אכיל זוזי דיתמי", "בן של האוכל כספי יתומים", שמואל החליט שהוא חייב לפתור את התעלומה הזאת, הוא הלך לחפש אחרי אביו בחצר מות, בבית הקברות, ומצא שם את המתים יושבים מחוץ לקבריהם, אמר להם, אני מבקש את אבי ששמו אבא, ענו לו הרוחות, הרבה אנשים ששמם אבא יש כאן, אמר להם שמואל, אני מבקש את אבי ששמו אבא בר אבא, ענו לו, יש כאן גם הרבה אנשים ששמם אבא בר אבא, אמר להם שמואל, אני מבקש את אבא בר אבא אבוה דשמואל, אביו של שמואל, היכן הוא? ענו לו, הוא עלה לישיבה של מעלה. בינתיים ראה שמואל את לוי שכבר הלך לעולמו, יושב מחוץ למעגל המתים, אמר לו שמואל ללוי, מדוע אתה יושב מחוץ למעגל, ומדוע לא עלית לישיבה של מעלה?ענה לו לוי, מכיון שאמרו לי, שלפי מספר השנים שלא נכנסתי לישיבה של רבי אָפֵס, ועל ידי כך גרמתי לו צער, לא יעלו אותי לישיבה של מעלה. והסיבה שלוי לא ישב יחד עם שאר המתים היא משום שהם לא היו בדרגתו ולא היו ראויים לשבת בישיבה של מעלה בכלל. הזמן חלף, והנה הגיע אביו של שמואל, שמואל ראה שאביו בוכה וצוחק, שאל שמואל את אביו, מדוע אתה בוכה? ענה לו אביו, מפני שבזמן הקרוב אתה תבוא אלינו. שאל אותו שמואל, ומדוע אתה צוחק? ענה לו אביו, בגלל שאתה חשוב מאוד כאן בעולם העליון, אמר לו שמואל, אם אני חשוב, הרי אני מבקש שיעלו את לוי לישיבה של מעלה, וכך אכן קרה, העלו את לוי לישיבה של מעלה. שאל שמואל את אביו, היכן נמצאים כספי היתומים? ענה לו אביו, לך קח אותם ממושב הריחיים, הכספים העליונים והתחתונים שייכים לנו, ואלו שבאמצע שייכים ליתומים. שאל אותו שמואל, ומדוע נהגת כך שהטמנת את הכספים באופן זה? ענה לו אביו, עשיתי זאת כדי שאם יבואו גנבים ויגנבו את הכסף, הם יגנבו את הכספים שלנו המונחים מלמעלה, ולא יגנבו את כספי היתומים, ואם האדמה שהכסף מוטמן בה תקלקל את הכסף, הכסף שלנו המונח מלמטה יתקלקל, ולא הכסף של היתומים.


סיפור זה ממחיש לנו, שאפילו אדם נאמן ומסור כל כך כאבא בר אבא אביו של שמואל, שכולם סמכו עליו, והפקידו אצלו את כספי היתומים, והוא אכן דאג מאוד לבל יאבדו הכספים על חשבון הכספים שלו עצמו, ובכל זאת, ברגע אחד של חוסר בהירות, כשהוא נפטר ולא ידעו היכן הונח הכסף, מיד התחילו ההאשמות וקראו לו בשם הגנאי של "אוכל כספי יתומים", זה בדיוק מה שרצה משה רבינו ללמד אותנו, שגם אם אתה אדם נאמן שרוב הציבור סומך עליו ומותר לך לנהל את הכספים לבד, זה פשוט לא כדאי, כי כדי למנוע לזות שפתים, כדי למנוע חשד שוא, נכון יותר שההתנהלות בכספי ציבור לא תהיה על ידי אדם אחד בלבד, אלא בשיתוף אנשים נאמנים נוספים, וההתנהלות תהיה תוך שקיפות מלאה, הכוללת הצגת דוחות כספיים מלאים לעיון הציבור.


יהי רצון שנזכה ללכת בדרכיו של משה רבנו "איש אמונות רב ברכות".


 

עוד בנושא פקודי

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il