"התורה . . נקראת בשם לחם ומזון הנפש וזה שכתוב 'ותורתך בתוך מעי', וכמו שכתוב בעץ-חיים . . שלבושי הנשמות בגן עדן הן המצות, והתורה היא המזון לנשמות שעסקו בעולם-הזה בתורה לשמה".

"הנה כל שכל, כשמשכיל ומשיג בשכלו איזה מושכל הרי השכל תופס את המושכל ומקיפו בשכלו, והמושכל נתפס ומוקף ומלובש בתוך השכל שהשיגו והשכילו. וגם השכל מלובש במושכל בשעה שמשיגו ותופסו בשכלו".
כלומר, בשעת הלימוד מתרחשת התאחדות פנימית בין האדם לתוכן הנלמד עד כדי שאינו יכול לחשוב על דבר אחר באותו רגע ממש.
האפשרות לתפוס את המושכל ולא רק להיות מוקף על ידו היא "מעלה יתרה, גדולה ונפלאה לאין קץ אשר במצוות ידיעת התורה והשגתה על כל המצוות מעשיות".
כמאמר הבעל שם טוב "במקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא כולו", כך לענייננו, מחשבת התורה פועלת על האישיות כולה המתעצמת עם התוכן שבו היא עוסקת, "והוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות מאוחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופינה".
עומק האחדות בא לידי ביטוי במשל הלחם:
"כמו שהלחם הגשמי זן את הגוף כשמכניסו בתוכו וקרבו ממש ונהפך שם להיות דם ובשר כבשרו ואזי יחיה ויתקיים, כך בידיעת התורה והשגתה בנפש האדם שלומדה היטב בעיון שכלו עד שנתפסת בשכלו ומתאחדת עמו והיו לאחדים נעשה מזון לנפש וחיים בקרבה מחיי החיים אין-סוף ברוך-הוא המלובש בחכמתו ותורתו שבקרבה".
באכילת המזון משתנה המאכל ומשתנה האדם האוכל.
התורה בעצמה נפעלת על-ידי לימודה, וכמבואר בדברי מרן הרב קוק זצ"ל:
"והנה כל הלומד תורה הוא מוציא מהכוח אל הפועל את מציאות חכמתה מצד נפשו, ובודאי אינו דומה האור המתחדש מצד חיבור התורה לנפש זו לאור הנולד מהתחברותה לנפש אחרת, ואם כן הוא מגדיל התורה ממש בלימודו". (אורות התורה ב א)
כביכול מעיד כל לומד על עצמו "תורה חדשה מאיתי תצא", מהמזיגה המיוחדת בין התוכן הנלמד לאישיות הלומדת.
השינוי בתורה, כשינוי המזון הנמסך בבשרו ודמו של האוכל, כמובן משנה גם את הלומד בעצמו ומקיים ומחייה אותו. וכפי ערך עמל הלימוד ויגיעת המחשבה ללמוד "היטב בעיון שכלו", כן עומק ה"ייחוד הנפלא". לפי המאמץ לתפוס את דברי התורה, וממילא כפי ה'היתפסות' על-ידם, כן הדבקות בהם וההתאחדות איתם, וכן ערך חידושי התורה הנולדים על-ידי הלימוד וערך התחדשות והשתנות הלומד 3 .

ואמנם, כאמור מבאר אדמו"ר הזקן שפעולת התפיסה בתוכן המושכל, הקפת השכל אותו, והיות השכל מוקף על ידו, שני אלו מתרחשים בכל עיון, גם בענייני העולם הזה. החידוש המופלא בלימוד התורה הוא התוכן הנתפס בשכל.
"והנה הלכה זו היא חכמתו ורצונו של הקב"ה . . הרי כשהאדם יודע ומשיג בשכלו פסק זה בהלכה הערוכה במשנה או גמרא או פוסקים הרי זה משיג ותופס ומקיף בשכלו – רצונו וחכמתו של הקב"ה דלית מחשבה תפיסא ביה כלל ולא ברצונו וחכמתו, כי אם בהתלבשותם בהלכות הערוכות לפנינו".
הוא הוא גודל הפלא – שהלביש ה' יתברך חכמתו ורצונו בהלכות ערוכות אשר בכוח תפיסת אנוש, ומעין מאמר הבעש"ט כך הוא גם כאן – "האוחז במקצת מן העצם כאוחז בעצם כולו".
אדמו"ר הזקן עצמו חלף פעם על פני חדר שבו שוחחה רעייתו עם נשים אחרות, ובצטטה דברים ששמעה ממנו, אמרה – "מיינער זאגט (שלי אומר)". אדמו"ר הזקן נרעש כל כך מצורת הביטוי, עד שנתעלף. כששבה אליו רוחו אמר, שאם יכולה אישה לומר על בעלה "שלי", הרי שכן הדבר אצל כנסת ישראל ודודה. פרק ה שבתניא הוא ציור בהיר של

"לעורר ולהאיר אור האהבה התקועה והמסותרת בלבו להיות מאירה בתוקף אורה באש בוערה בהתגלות לבו ומוחו למסור נפשו לה' וגופו ומאודו בכל לב ובכל נפש ומאד מעומקא דליבא באמת לאמיתו".

"מלך גדול ורב (ה)מראה אהבתו הגדולה והעצומה לאיש הדיוט ונבזה ושפל אנשים ומנוול המוטל באשפה, ויורד אליו ממקום כבודו עם כל שריו יחדיו, ומקימו ומרימו מאשפתו, ומכניסו להיכלו היכל המלך חדר לפנים מחדר, מקום שאין כל עבד ושר נכנס לשם, ומתייחד עמו שם ביחוד וקירוב אמיתי וחיבוק ונישוק ואתדבקות רוחא ברוחא בכל לב ונפש".

"תתעורר ממילא האהבה . . בלב ההדיוט ושפל אנשים הזה אל נפש המלך בהתקשרות הנפש ממש מלב ונפש מעומקא דלבא לאין קץ. ואף אם לבו כלב האבן, המס ימס והיה למים ותשתפך נפשו כמים בכלות הנפש ממש לאהבת המלך".

"כדי לקרבם אליו בקירוב ויחוד אמיתי בהתקשרות הנפש ממש בבחינת נשיקין פה לפה לדבֵּר דבר ה' זו הלכה, ואתדבקות רוחא ברוחא היא השגת התורה וידיעת רצונו וחכמתו, דכולא חד ממש, וגם בבחינת חיבוק הוא קיום המצות מעשיות ברמ"ח אברים, דרמ"ח פיקודין הן רמ"ח אברין דמלכא".

"וזה שאומרים אשר קדשנו במצותיו – כאדם המקדש אשה להיות מיוחדת עמו ביחוד גמור . . ככה ממש ויתר על כן לאין קץ הוא יחוד נפש האלוקית העוסקת בתורה ומצות ונפש החיונית ולבושיהן הנ"ל באור אין סוף ברוך הוא. ולכן המשיל שלמה ע"ה בשיר השירים יחוד זה ליחוד חתן וכלה בדביקה חשיקה וחפיצה בחיבוק ונישוק".

"ולכן נקראים אברי דמלכא דרך משל כמו שאברי גוף האדם הם לבוש לנפשו ובטלים לגמרי אליה מכל וכל, כי מיד שעולה ברצונו של אדם לפשוט ידו או רגלו הן נשמעות לרצונו תכף ומיד בלי שום צווי ואמירה להן ובלי שום שהייה כלל אלא כרגע ממש כשעלה ברצונו. כך דרך משל החיות של מעשה המצות וקיומן, הוא בטל לגמרי לגבי רצון העליון המלובש בו ונעשה לו ממש כגוף לנשמה. וכן הלבוש החיצון של נפש האלוקית שבאדם המקיים ועושה המצוה שהוא כח ובחינת המעשה שלה, הוא מתלבש בחיות של מעשה המצוה, ונעשה גם כן כגוף לנשמה לרצון העליון ובטל אליו לגמרי, ועל כן גם אברי גוף האדם המקיימים המצוה, שכח ובחינת המעשה של נפש האלוקית מלובש בהם בשעת מעשה וקיום המצוה הם נעשו מרכבה ממש לרצון העליון כגון היד המחלקת צדקה לעניים או עושה מצוה אחרת. ורגלים המהלכות לדבר מצוה וכן הפה ולשון שמדברים דברי תורה והמוח שמהרהר בדברי תורה ויראת שמים ובגדולת ה' ב"ה".

"לפי שהמצות הן פנימיות רצון העליון וחפצו האמיתי המלובש בכל העולמות העליונים ותחתונים להחיותם, כי כל חיותם ושפעם תלוי במעשה המצות של התחתונים כנודע. ונמצא שמעשה המצות וקיומן הוא לבוש הפנימי לפנימית רצון העליון, שממעשה זה נמשך אור וחיות רצון העליון להתלבש בעולמות".

"אך המחשבה וההרהור בדברי תורה שבמוח וכח הדבור בדברי תורה שבפה שהם לבושים הפנימים של נפש האלוקית, וכל שכן נפש האלוקית עצמה המלובשת בהם, כולם מיוחדים ממש ביחוד גמור ברצון העליון, ולא מרכבה לבד כי רצון העליון הוא הוא הדבר הלכה עצמה שמהרהר ומדבר בה שכל ההלכות הן פרטי המשכות פנימיות רצון העליון עצמו, שכך עלה ברצונו ית' שדבר זה מותר או כשר או פטור או זכאי או להפך, וכן כל צרופי אותיות תנ"ך הן המשכת רצונו וחכמתו המיוחדות באין-סוף ב"ה בתכלית היחוד, שהוא היודע והוא המדע כו', וזה שכתוב דאורייתא וקב"ה כולא חד, ולא אברין דמלכא לחוד כפיקודין".

"ומאחר שרצון העליון המיוחד באין-סוף ב"ה בתכלית היחוד הוא בגילוי לגמרי ולא בהסתר פנים כלל וכלל בנפש האלוקית ולבושיה הפנימים שהם מחשבתה ודבורה באותה שעה שהאדם עוסק בדברי תורה, הרי גם הנפש ולבושיה אלו מיוחדים ממש באין-סוף ב"ה באותה שעה בתכלית היחוד כיחוד דבורו ומחשבתו של הקב"ה במהותו ועצמותו כנ"ל".

"ולא עוד אלא שיחודם הוא ביתר שאת ויתר עז מיחוד אור אין-סוף ב"ה בעולמות עליונים, מאחר שרצון העליון הוא בגילוי ממש בנפש ולבושיה העוסקים בתורה, שהרי הוא הוא התורה עצמה, וכל העולמות העליונים מקבלים חיותם מאור וחיות הנמשך מהתורה, שהיא רצונו וחכמתו יתברך כדכתיב כולם בחכמה עשית, ואם כן החכמה שהיא התורה למעלה מכולם, והיא היא רצונו יתברך הנקרא סובב כל עלמין, שהיא בחינת מה שאינו יכול להתלבש בתוך עלמין רק מחיה ומאיר למעלה בבחינת מקיף והיא היא המתלבשת בנפש ולבושיה בבחינת גילוי ממש כשעוסקים בדברי תורה".

"כי עולם הבא הוא שנהנין מזיו השכינה שהוא תענוג ההשגה, ואי אפשר לשום נברא אפילו מהעליונים להשיג כי אם איזו הארה מאור ה' ולכן נקרא בשם זיו השכינה, אבל הקב"ה בכבודו ובעצמו לית מחשבה תפיסא ביה כלל כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ומצותיה אזי היא תפיסא בהן. ומתלבשת בהקב"ה ממש דאורייתא וקב"ה כולא חד".

"וככה הוא בכל נפש מישראל בשעת עסק התורה והמצות, ולכן חייבו רז"ל לקום ולעמוד מפני כל עוסק במצוה אף אם הוא בור ועם הארץ, והיינו מפני ה' השוכן ומתלבש בנפשו בשעה זו רק שאין נפשו מרגשת מפני מסך החומר הגופני שלא נזדכך ומחשיך עיני הנפש מראות מראות אלוקים כמו האבות וכיוצא בהן שראו עולמם בחייהם. וזה שאמר אסף ברוח הקדש בעד כל כנסת ישראל שבגולה 'ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך ואני תמיד עמך'. כלומר, אף-על-פי שאני כבהמה בהיותי עמך ולא אדע ולא ארגיש בנפשי יחוד זה שתפול עליה אימתה ופחד תחלה ואחר-כך אהבה רבה בתענוגים או כרשפי אש . . אף-על-פי-כן אני תמיד עמך, כי אין החומר מונע יחוד הנפש באור אין-סוף ב"ה הממלא כל עלמין וכמו שכתוב 'גם חושך לא יחשיך ממך'".