ההכנות לפסח כוללות מסע חיפוש מדוקדק בתוך הבית אחר כל פירור של חמץ. זה מעוגן בדברי חכמים שחמץ בכל שהוא אסור. חג הפסח מביא עמו הרבה החמרות, מנהגים וסייגים שקיבלו עליהן העדות השונות בענייני אכילת חמץ. האם זה מה שיתן לנו את תחושת החרות? האם זה מסתדר עם תחושת האביב בו אנו יוצאים החוצה, מסירים מעלינו את הלבוש החורפי המסורבל ומשתחררים לנוע ולהתבשם מריחות האביב? האין בריבוי, ההגבלות ודקדקנות היתר ביחס לחמץ אמירה כובלת ומדכאת את החשק לזרום, לחיות?

רבי פנחס בן יאיר מתחיל את הברייתא שבה קבע לנו תחנות כיצד להתקרב לה' במידת הזהירות. תורה מביאה לידי זהירות. ומכאן יש רצף של תחנות עד שמגיעים לרוח הקודש. הזהירות מתקשרת לנו עם חג הפסח שבו אנו כל כך נזהרים על כל צעד ושעל מהכל-שהוא של חמץ. כנראה שחג הפסח הוא התחנה הרוחנית שלנו.

מהי מידת הזהירות? זהירות היא מידה שנותנת לאדם את היכולת לשים לב לסכנות שיש בחיים. העולם שאנו נמצאים בו אינו רק ידידותי, יש בו גם סכנות. החמץ זהו התמרור האדום שמזהיר: תהום לפניך!

מהו התהום? החמץ זה החומר שיש בעולם, כשבהתערבות האדם הוא לא נשאר כפי מה שהקב"ה ברא אותו, הוא לא נשאר בנמיכותו, בקטנותו, אלא הוא מתנפח, מתגדל, נושא ראש ומעיז לתפוס מקום של כבוד.

היינו בבית האסורים במצרים. אנו כמו אסיר שמשתחרר מהכלא. היציאה החוצה חייבת להיות מדורגת. יש סכנה בכל אסיר שאחרי ששנים לא ניתן לו לטעום את טעם החופש, החופש יסמם אותו, יבלבל את דעתו. זה אולי דומה לאדם שהיה עני ויצא בחלקו לזכות במפעל הפיס. מחקרים בדקו שבדרך כלל הזוכים בפיס לא נהפכים להיות מאושרים יותר, הם נהיים בבחינת עושר שמור לבעליו לרעתו.

כך גם היציאה מהחורף לאביב חייבת להיות יציאה עם תמרור אזהרה, עם כח נפשי שלא ייתן לטבע ולחומר לבלבל אותנו. לא ייתן לריחות האביב לשכר אותנו. לא ניתן ליופי חיצוני להשתלט עלינו. אנו נהיה חזקים ממנו ונדע כיצד להשתמש בו בצורה הראויה. זאת רק אם ניקח איתנו אל הטבע את התמרור האדום - את הזהירות מחמץ.