ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- תרומה
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הוגט בת תורקיה
קראנו השבת את פרשת תרומה, ובה הציווי: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח). זהו שלב חדש בקשר שבין עם ישראל וריבונו של עולם. ביציאת מצרים התגלה "אשר בחר בנו מכל העמים" - לעיני כל העולם כולו התגלה ביציאת מצרים, באותות ובמופתים, שהקב"ה בחר בעם ישראל להיות לו לעם. אחר כך זכינו למתן תורה, זו הייתה הופעה אלוקית עליונה יותר ממה שראתה שפחה על הים, והיא עצמה ראתה יותר מאשר יחזקאל, כך אומר הזוהר על המראה הגדול של מעמד הר סיני, ומי שמדרגתו יותר מהשפחות, ראה עוד יותר, זו ההופעה האלוקית העליונה והגדולה ביותר שהיא יסוד כל התורה כולה. "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שם יד, לא) זה בקריעת ים סוף, אבל אחר כך כשהגענו למעמד הר סיני - "וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם" (שם יט, ט), זה הבסיס של האמונה הנמשכת בכל הדורות, האמונה במשה ובכל הנביאים הנלווים אליו, כמו שאומר הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פרק ח הלכה א).
כעת הגיעה השעה להשראת השכינה בישראל. "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". המדרש בתחילת פרשת תרומה (שמות רבה לג, א) אומר:
"ויקחו לי תרומה", הדא הוא דכתיב: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו" (משלי ד, ב). "אל תעזובו" את המקח שנתתי לכם. יש לך אדם שלוקח מקח, יש בו זהב אין בו כסף, יש בו כסף אין בו זהב, אבל המקח שנתתי לכם יש בו כסף, שנאמר: "אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף" (תהלים יב, ז), יש בו זהב, שנאמר: "הנחמדים מזהב ומפז רב" (שם יט, יא). יש אדם לוקח שדות אבל לא כרמים, כרמים ולא שדות, אבל המקח הזה יש בו שדות ויש בו כרמים.
כלומר, התורה נמשלת לכל אלה. בהמשך אומר המדרש:
ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה, שנאמר "ויקחו לי תרומה". משל למלך שהיתה לו בת יחידה בא אחד מן המלכים ונטלה. ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו. אמר לו: בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול, לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: נתתי לכם את התורה. לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה, איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים, בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר: "ועשו לי מקדש".
המדרש אומר כאן שכביכול הקב"ה נמכר לנו יחד עם התורה. הקב"ה נתן לנו את התורה והנתינה של התורה הייתה בדרך מקח ובדרך מתנה, כמו שאומר הפסוק: "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ", 'לקח' מלשון לקיחה, לשון קניין, ו'נתתי' זו לשון מתנה, הקב"ה רצה לחזק את הנתינה שתהיה גם בדרך מקח וגם בדרך מתנה. במתנה יש כלל שכל הנותן בעין יפה נותן (ראה בבא בתרא נג, א), ועל מקח בדרך כלל יש אחריות, ואם כן הקב"ה נתן לנו את התורה בכל הקניינים.
מה פירוש שהקב"ה כביכול נמכר עם התורה - התורה היא כלי אומנתו של הקב"ה. הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם (זוהר שמות קסא, א), זה כלי שבו העולם נברא, ואת הכלי הזה הקב"ה נתן לישראל. עכשיו לישראל יש הכלי שבו אפשר לברוא ולקיים את העולם, וזה עניינם של ישראל. הוי אומר שהקב"ה נתן לישראל את הכוח לקיים את העולם, עכשיו ישראל עושים רצונו של הקב"ה ולפי גודל ההשתדלות וההתאמצות של ישראל בלימודה של התורה, בשימושה של התורה שהיא כלי הבריאה - כך קיומו של העולם, הקב"ה נמכר כביכול.
אני רוצה לפרט קצת את הדברים. כל מילה או הרכבה קצת אחרת של המילים היא שם של הקב"ה, כל התורה היא שמותיו של הקב"ה. מה פירוש הדבר - שם פירושו התגלות, הופעה, כדי להכיר אדם שואלים אותו מה שמו, כשאדם נמצא לבד ולא בין אנשים, הוא לא צריך שם בכלל. כל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה - פירושו של דבר שכל התורה כולה היא ההופעה הרוחנית והרעיונית שאחר כך הולכת ומשתלשלת ומופיעה בבריאה. הבריאה זה לא רק העולם הזה, אלא כל העולמות כולם, כל מה שנברא על ידי ריבונו של עולם, שורש הכול בתורה, בשמות האלוקיים. אדם לומד את התורה, מזכיר את שמותיו של ריבונו של עולם, הוא מגלה את השמות הללו ועל ידי כך משפיע שפע אלוקי אל המציאות. הקב"ה אומר שהוא נמכר עם התורה, אתם עכשיו לוקחים אותי וכביכול ממשיכים ממני הופעה ושפע לקיומו של העולם, זה נעשה על ידכם, זה הביטוי 'נמכרתי'.
כבוד ה' בעולם - על ידי ישראל
בהמשך המדרש מביא משל קצת שונה, משל למלך שהשיא את בתו היחידה, התורה היא כביכול בתו היחידה של ריבונו של עולם. קשה להיפרד ממנה ולכן אחרי שריבונו של עולם נתן לנו את התורה, עכשיו התורה ארוסה לנו ולעתיד לבוא היא גם תהיה נשואה לנו - "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם" (הושע ב, כא), כך הקב"ה אומר לישראל שלעתיד לבוא עם ישראל יזכה בתורה במדרגה חדשה לגמרי. הקב"ה אומר לישראל 'עשו לי מקדש', אני רוצה להיות קרוב אל התורה, להיות בתוככם. ריבונו של עולם חפץ להיות אתנו, כבודו של ריבונו של עולם בעולם מתגלה רק על ידי ישראל, ישראל הם אלה שנושאים את תהילתו של הקב"ה, "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא), עניינם של ישראל הוא להיות המגלים את מציאות ה' בעולם, להיות הממשיכים את אור ה' בעולם. שיא ההופעה הוא כשעם ישראל נמצא במצב השלם שלו, כשבית המקדש בנוי וכבוד ה' נראה בבית המקדש. אלו מדרגות מדרגות של הופעת השכינה.
הרמב"ם אומר שאחרי שנבנה בית המקדש הראשון - קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא (הלכות בית הבחירה פרק ו הלכה טו), והרמב"ם מסביר את דבריו שקדושת בית המקדש היא קדושת שכינה ושכינה לא זזה, מכיוון ששרתה שכינה במקום הזה שוב היא לא זזה. קשה קצת על הרמב"ם, שכן הגמרא במסכת יומא אומרת שבבית המקדש השני חסרו חמישה דברים (כא, ב), ובין השאר גם לא הייתה שכינה בבית המקדש השני. איך זה מסתדר עם דברי הרמב"ם שהשכינה לא זזה? הראב"ד באמת חולק על הרמב"ם וסובר שקדושה שנייה לא קידשה לעתיד לבוא, אך הוא לא מתייחס לקדושה הראשונה, אבל הרמב"ם סובר שמהקדושה הראשונה חלה קדושה עד לעתיד לבוא. לזה ודאי שהראב"ד לא מסכים. זו כבר מחלוקת בין התנאים האם קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא או שהיא בטלה וכאשר קידשו פעם שנייה את בית המקדש השני חזרה הקדושה והתחדשה. (ראה עדויות פרק ח משנה ו, חגיגה ג, ב). התשובה לשאלה על הרמב"ם היא, שבאמת השכינה נמצאת תמיד בבית המקדש אלא שתלוי באיזה מדרגה. כוונת הגמרא ביומא שאומרת שבבית המקדש השני לא הייתה שכינה היא שלא הייתה שכינה במדרגה שהייתה בבית המקדש הראשון, בבית המקדש הראשון הייתה שכינה גלויה ובבית המקדש השני היו רק כמה סימנים של ניסים, כמו הנר המערבי שדלק עשרים וארבע שעות, להראות שעדיין השכינה שורה בבית המקדש. בבית המקדש הראשון השכינה התגלתה בפועל ממש, "וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַבָּיִת וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לָבוֹא אֶל בֵּית ה' כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה'" (דברי הימים ב ז, א-ב), כל ישראל הרגישו וראו מציאות אלוקית של הופעת שכינה. אני לא יודע להגדיר האם זה משהו ממש מוחשי או מופשט יותר, אולי זה בגבול בין המוחש לבין מה שמעל למוחש, על כל פנים, ראו נוכחות. כך היה בבית המקדש הראשון. בבית המקדש השני כבר לא הייתה את אותה המדרגה. הראב"ד אומר שברוח הקודש הוא יודע שקדושה שנייה לא קידשה לעתיד לבוא, כי עזרא ידע שקדושת בית המקדש השלישי צריכה להיות עליונה והרבה יותר נישאה ממה שהיה בבית שני, לכן היא לא יכולה להיות המשך למה שהיה בבית שני, ממילא הקדושה של בית המקדש השני היא זמנית ולעתיד לבוא בית המקדש עתיד להתקדש בקדושה יותר גבוהה אפילו ממה שהיה בבית המקדש הראשון. בית המקדש הראשון זו מדרגה גדולה מאוד, השני פחות והשלישי יותר, הוא יכלול את שתי ההופעות שהיו בשני בתי המקדש ואולי אפילו יותר מזה.
אנשי הרוח ואנשי החומר
עיקרו של בית המקדש הוא הארון והלוחות שבתוכו. אומר כאן המדרש (שמות רבה לד, ב):
מפני מה בכל הכלים האלה כתיב "ועשית", ובארון כתיב: "ועשו ארון" - אמר רבי יהודה ב"ר שלום: אמר לו הקדוש ברוך הוא: יבאו הכול ויעסקו בארון כדי שיזכו כולם לתורה.
מוסיף על זה ה"אור החיים" ואומר (ד"ה ועשו ארון) שמכיוון שבארון נמצאת התורה, כולם צריכים לעסוק בתורה ורק כולם ביחד יכולים לקיים את התורה. כי הכוהנים לא יכולים לקיים את מצוות מתנות כהונה, ישראל לא יכולים לקיים את המצוות של עבודת הכוהנים בבית המקדש, הלווים לא יכולים לקיים את מצוות פטר חמור ופדיון הבן - הוי אומר שלכל חלק מישראל יש מצוות, וכדי שיתקיימו כל המצוות כולן צריכים כל ישראל לקיים את המצוות וכך כל המצוות מתקיימות. זה עניינו של הארון, "וְעָשׂוּ אֲרוֹן" (שמות כה, י), כל ישראל ביחד מקיימים את התורה. לכל אחד יש חלק בתורה והוא צריך לקיים את החלק שלו בצורה היותר מושלמת והיותר טובה.
אני רוצה להביא לפניכם את הדברים של ה"אוהב ישראל" על תחילת הפרשה (ד"ה ויקחו לי). כתוב: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" (שם, ב), תרומה צריך להביא מהמובחר ביותר, כמו בקרבנות שמקריבים את החלב לגבוה. כשאדם רוצה להקדיש לשמים הוא צריך להביא את המובחר והמשובח אצלו, וכל אחד לפי דרגתו. אצל הצדיקים, אנשי הרוח והאמונה, העיקר הוא הצדדים הרוחניים - עיקר ההקרבה שלהם היא הנפש, הצד הרוחני, הקישור וההידבקות בריבונו של עולם במדרגות היותר גבוהות והיותר נישאות. לעומת זאת, אצל המון העם החשיבות היא לענייני דעלמא, הכסף והזהב - הם צריכים להביא לה' את המובחר לפי הרגשתם. הדברים נרמזים בתחילת הפרשה, כתוב: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה", אחר כך כתוב: "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי", הוא מדייק שפירוש המילה תרומה זה תרום ה', 'תרומתי' זה תרומת י'. העולם הזה נברא באות ה' והעולם הבא נברא באות י', הצדיקים שהעולם הרוחני שלהם הוא העולם העליון צריכים להקריב את הצד הרוחני, את הקישור שלהם לעולמות עליונים ולעולם הבא - זה: "תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי", תרומת י', אתם תביאו את הדבקות שלכם. כלל ישראל, שלא במדרגה הזאת ועוסקים בענייני העולם הזה ומאוד מחשיבים אותו - הם צריכים להביא את העולם הזה, תרום ה'. עבודת ה' של כל אחד צריכה להיות לפי המדרגה שלו. כמו שאמרנו, כשכולם יחד, כולם עוסקים בתורה וכולם עושים את רצון ריבונו של עולם, אז התורה מופיעה בכל שלמותה.
איך בונים את המשכן בימינו?
ההדרכה של גדולי הצדיקים בחסידות היא שכל מצווה ומצווה היא נצחית ותמיד צריך למצוא איך לקיים את המצווה, בכל דור ודור. התורה היא נצחית, המצוות שבתורה הן נצחיות ואם התורה אומרת: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" צריך לבדוק איך המצווה הזאת מתקיימת תמיד, גם בזמן שאין בית מקדש. אומר בעל ה"אוהב ישראל" (שם) שכתוב בפסוק שה' שוכן את דכא ושפל רוח (ראה ישעיהו נז, טו), הקב"ה אומר שהוא שוכן אצל מי שמתבטל אליו, מי שעניו ומבטל את כל עניינו כלפי ריבונו של עולם נעשה כלי להשראת השכינה, ובזה מתקיימת המצווה של 'ועשו לי מקדש'.
את כל זה אמרנו כל הדורות, כשהיינו רחוקים בחוץ לארץ ולא קרובים אל הארץ ומקום בית מקדשנו. היום אנחנו הולכים ומתקרבים, ולא דומה מה שהיה פעם למה שהווה היום. כשחלק גדול מעם ישראל נמצא בארץ ישראל ובירושלים, השלטון שלנו בירושלים הוא גם בהר הבית, מקום בית מקדשנו - הוי אומר שהתקדמנו הרבה צעדים לקראת קיום המצווה של: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". כשמתקרבים כבר מתנוצץ אורו של בית המקדש, אור של השכינה, כמו שהרב מדבר הרבה בספר אורות על אורו של משיח. כל מה שהגאולה מתקדמת מופיע יותר אורו של משיח, מי שבר הכי להתבונן משיג את הדברים ורואה איך ה' מקרב את הגאולה, והאור של הגאולה - התוכן הרוחני, השראת השכינה, הקדושה - מתחיל להופיע. כמובן שרק מי שמסתכל בעומק רואה את זה, בתוך ההווה הוא רואה איך הוא כבר שייך לעתיד הגדול. היום 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' זו מדרגה חדשה, אנחנו כבר בארץ ישראל, יש יותר השראת שכינה וצריך לדעת את זה. חז"ל אומרים שמי שרוצה לראות את השכינה שילמד תורה בארץ ישראל, "דִּרְשׁוּ ה' וְעֻזּוֹ בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד" (תהילים קה, ד. ילקוט שמעוני תהילים תתסב), 'דרשו ה' ועוזו', זו תורה, 'בקשו פניו תמיד' - הלומד תורה בארץ ישראל.
אני רוצה שנבין שהדברים הם כפשוטם. יש מדרגות שממש רואים אבל גם כשלא רואים את המדרגות הן קיימות. אדם עוסק בתורה, מה המשמעות של העיסוק בתורה - התורה היא דבר ה', זה לא סתם ספר, זה תוכן אלוקי שאדם עוסק בו וזאת אומרת שעכשיו הוא מגלה את דבר ה' בעולם. אדם עושה מצווה, בשעה שהוא עושה את המצווה, מניח תפילין - אין לזה משמעות חוץ מאשר אמונה בריבונו של עולם, גילוי שיש מציאות אלוקית, שיש ציווי אלוקי וכשאדם עושה את המצווה הזאת מתגלה בעולם רצונו של ריבונו של עולם, מתגלה השכינה. כל מי שמסתכל רואה שיש אמונה, יש מצוות, אדם עוסק בתורה השקולה כנגד כל המצוות כולן - אין לך גילוי שכינה גדול יותר מזה. אדם בא לארץ ישראל בגלל המעלה המיוחדת של ארץ ישראל, לא בגלל שיש לארץ הזאת מעלות חומריות חיצוניות. השאיפה שלנו להיות כאן והנכונות להקריב כדי לכבוש חלקים מארץ ישראל אומרות שאנחנו מכירים בתוכן המיוחד והקדוש של הארץ. בעצם אנחנו מגלים את אור ה' המתגלה בארץ ישראל על ידי כך שאנחנו מכירים בזה, זה גילוי שכינה. בכל מצווה שאדם עושה יש גילוי שכינה, כשאדם עושה מצווה גדולה הגילוי יותר גדול, כשאדם בטל כלפי אור ה' לגמרי זה שיא של גילוי שכינה שהוא יכול באופן פרטי לגלות.
בית המקדש זו מצווה שמוטלת על הרבים. איש פרטי לא יכול לומר שהוא בונה לבדו בית מקדש. אז כשאדם רוצה לקיים את מצוות בניית בית המקדש בדרך שהזכרנו בשם ה"אוהב ישראל" - הוא צריך לכוון בשם כל ישראל, כי לא די בלהיות בטל לריבונו של עולם בעצמו ולרצות לקיים את כל רצונו, ולהיות שפל רוח ועניו, ולהיות כלי כלפי אור ה'. כל זה לבדו זה לא בית מקדש, זה בית מקדש פרטי ויש בו בעיה, יכול להיות שיש בו גם צד של איסור. אז איך אדם יכול באמת להתקרב למצוות בניית בית המקדש - שאדם ידע שבכל מה שהוא עושה הוא חלק מכלל ישראל וכל מה שהוא עושה זה בשם כלל ישראל. הביטול צריך להיות בתוך כלל ישראל וכלפי שמיא. כל מצווה שאדם מקיים עם המחשבה הזאת, שהוא חלק מכל האומה כולה ומעבודת ה' הכללית, אם אדם מקיים כך את המצווה ומייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה בשם כל ישראל - אז המצווה נעשית בצורה שלמה, אז יש השראת שכינה בצורה היותר גדולה והיותר שלמה.
איחוד קדושות שבת וראש חודש
הייתה לנו השבת שבת ראש חודש, שבת וראש חודש ביחד. אלו שתי קדושות וכשהן מתאחדות לא כל קדושה עומדת בפני עצמה, אין שתי קדושות נפרדות, אלא יש כאן איחוד של הקדושות. הגמרא במסכת זבחים (זבחים צא, א) אומרת שתדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם, מקודש ושאינו מקודש -מקודש קודם. הגמרא שואלת מה הדין אם יש תדיר ומקודש, מצד אחד תדיר קודם לשאינו תדיר והמקודש הוא לא תדיר, אבל מצד שני מקודש ושאינו מקודש המקודש קודם, אז כששני הכללים מתנגשים זה בזה, מה מכריע - הגמרא מנסה ללמוד מהקרבת קרבנות: קרבנות התמיד קודמים לקרבנות המוספים, ואפשר להוכיח מכך שקרבן התמיד קודם לקרבן המוספים למרות שקרבן המוספים יותר קדוש, סימן שתדיר קודם למקודש! אומרת הגמרא שזו לא הוכחה, משום שבשבת גם קרבן תמיד יש בו קדושה מיוחדת, קדושת שבת, אז זה לא כמו קרבן התמיד שבכל יום שאין בו קדושה מיוחדת! הגמרא מנסה להביא ראיה ממקום אחר, מכך שמוספי שבת קודמים למוספי ראש חודש. כך אמרנו היום בתפילת מוסף, קודם הזכרנו את מוסף שבת ואחר כך את מוסף ראש חודש. כלומר, הגמרא אומרת שמוספי שבת פחות קדושים ממוספי ראש חודש. זה קצת פלא אבל רש"י שם מסביר שטעם הדבר הוא כי במוספי ראש חודש יש כפרה, שעיר עיזים לחטאת, ובמוסף של שבת אין כפרה. אם כן, במוספי ראש חודש יש קדושה יותר מאשר במוספי שבת, ובכל זאת מוספי שבת קודמים כי הם תדירים, ומכאן נלמד שתדיר ומקודש - תדיר קודם! אומרת הגמרא שאין הדבר כך, כי במוספי שבת שבראש חודש יש גם קדושת ראש חודש. לא רק במוסף של ראש חודש יש קדושת ראש חודש, גם בתמיד ובמוסף של שבת יש קדושת ראש חודש.
אפשר לומר כך גם לצד השני, גם במוספי ראש חודש שחל בשבת יש קדושת שבת. הקדושות לא שכנות זו לזו ואין כאן שתי קדושות נפרדות, אלא יש כאן התאחדות של הקדושות. שתי הקדושות הן קדושה אחת, כפולה ומכופלת, קדושת שבת וקדושת ראש חודש . כל פעם שהיינו נפגשים בשבת ראש חודש, הרב צבי יהודה היה עומד על כך שקדושת שבת היא קביעא וקיימא, השיא של קדושת הזמנים, ולעומת זאת ראש חודש היא קדושה שונה, ובעיקר היה מדגיש שישראל הם אלה שמקדשים את הזמנים. שבת שהיא קדושה מוחלטת ללא קשר לישראל, וראש חודש היא קדושה הנקבעת על ידי ישראל, אם ישראל רוצים הם דוחים את ראש החודש, ישראל מקדשים את הזמנים וככה אנחנו אומרים, "מקדש ישראל והזמנים" (מוסף של ראש חודש). בשבת לא אומרים את הנוסח הזה כי השבת לא קדושה על פי ישראל, זאת קדושה מוחלטת. בשבת ראש חודש מתחברת הקדושה האלוקית העליונה, מין תורה שבכתב, משהו שמיימי - עם הקדושה שמופיעה על ידי ישראל בעולם. קדושה מיוחדת.
אם נוסיף עוד, הקדושה הזאת של קידוש חודשים קשורה בארץ ישראל. אין מקדשים חודשים אלא בארץ ישראל (הרמב"ם בהלכות קידוש החודש, פרק א הלכה ח), בארץ ישראל מופיעה הקדושה על ידי עם ישראל, מתקדש ראש חודש וממילא מתקדשים כל הזמנים כולם. חודש שמתחיל בשבת מתחיל בשיא מיוחד במינו, ותמיד כשיש מפגש כזה הוא יוצר תולדות, מפגש של שני סוגים של קדושות יוצר התעלות מיוחדת במינה.
להרבות בשמחה ולהישאר בשמחה
משנכנס אדר מרבים בשמחה אבל אנחנו יודעים שצריך להיות בשמחה כל השנה כולה, ו"ספר החרדים" (מצוות עשה התלויות בארץ ואפשר לקיימן בזמן הזה, פרק ב) אומר סיבה מיוחדת לכך - הוא אומר שכל אחד שנמצא בארץ ישראל מקיים כל הזמן את מצוות יישוב ארץ ישראל, ומצווה צריך לקיים בשמחה, ורמת השמחה הנדרשת נלמדת מהפסוק, "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים כח, מז), כלומר שמחה מאוד גדולה במשך השנה כולה על היותנו בארץ ישראל. אני לא יודע איך מוסיפים על זה אחר כך באדר, אם כל השנה צריכה להיות השמחה הכי גדולה בקיום המצוות, לא מובן מה אמרו חכמים שמשנכנס אדר מרבין בשמחה (תענית כט, א), כנראה שאפשר לעלות במעלות הקודש כל הזמן.
זאת אומרת שבכל אדר שמגיע אנחנו צריכים לגלות עומק חדש של עבודת ה' בשמחה. וגם אחרי שעובר אדר אין שום הצדקה למעט בשמחה בעבודת ה', אם גילינו דרך חדשה בעבודת ה' צריך להמשיך אותה ובשנה הבאה לעלות עוד מדרגה של עבודת ה' בשמחה, ובעיקר בלימוד התורה, "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" (תהילים יט, ט), זה עושה את כל לימוד התורה ללימוד שמופנם וחודר פנימה, לימוד שמרומם ומקדש, לימוד תורה בשמחה. "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב", אין שמחה כלימוד התורה אבל אדם צריך להרגיש את זה ולעבוד כדי להרגיש שהתורה משמחת, שהוא זוכה לעסוק בדבר הכי גדול שאדם יכול לעסוק, להיפגש עם דבר ה', לזכות לראות את פני השכינה.
בעזרת ה', שהחודש הזה יהיה זמן של עליה גדולה, שנזכה לעבוד את ה' בשמחה, לעלות במעלות הקודש, להרבות באורה של תורה ומתוך כך נזכה במהרה לבניין בית המקדש, לא בטוח שזה יקח עוד הרבה זמן, יכול להיות שזה יהיה מהר וצריך לא להיות מופתע, פתאום יבנה בית המקדש ושלא יהיו לנו תירוצים...
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מאמר שלישי עבודת השם מתוך שמחה וחיבור
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור מדגיש את חשיבות קיום המצוות מתוך שמחה, כוונה והכרת הטוב, ולא רק מתוך כניעה, יראה או חובה. דרך מקורות שונים מובהר כי השמחה במצווה יוצרת חיבור ודבקות ישירה בבורא, ומעלה את האדם לדרגות רוחניות גבוהות אפילו יותר מסיגופים ותעניות.
אורות התשובה - הרב הראל כהן קדושת האמצעים
אורות התשובה פרק ו פסקה ו' -ז'
מה היחס בין הנשמה לפעולות שלנו? כיצד זדונות נהפכות לזכויות? ומה הכוונה שלעתיד לבוא יהיה טעם העץ כטעם הפרי?
כי תצא פרשת כי תצא – סבלנות אחי
משה ומרים דוד המלך וגם אור החיים הקדוש ניסו להאיץ תהליכי גאולה וגילו לכולנו את עקרון היסוד של שילוב חריצות עם סבלנות
יומא חמשת העינויים ביום הכיפורים
הרב מביא את מקורם ההלכתי של חמשת העינויים ביום הכיפורים ודן במחלוקת הראשונים האם תוקפם הוא מדאורייתא או מדרבנן. דרך ניתוח הסוגיות מתבאר כי מהות העינוי אינה גרימת סבל פיזי, אלא שביתה מתענוגות הגוף והתעלות רוחנית.
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת כי תצא
בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה לֹא הָיָה וְלֹא עָתִיד לִהְיוֹת, וְלָמָּה נִכְתַּב? דְּרוֹשׁ וְקַבֵּל שָׂכָר. מדוע אם כן לא נכתבו עוד עשרות דינים והלכות למטרה זו. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ. לכאורה די היה לכתוב וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח, מדוע נכתב תִּקַּח לָךְ ? מה הטעם שלא נזכרה אריכות ימים בכל התורה כי אם בשני מצוות אלו, כיבוד אב ואם ושילוח הקן. מה הטעם שאסרה תורה ללבוש שעטנז צמר ופשתן.
אורות התשובה - הרב ש. יוסף וייצן התעלות ההכרה והתשובה המעשית
פרק י"ג פסקה ו'
הרב מבאר את הפער שבין הארת התשובה הפנימית וההתעלות הרוחנית לבין קצב התיקון המעשי בחיי היום-יום. הרב מדגיש את הצורך להתקדם בהדרגה ובסבלנות במישור המעשי, כדי למנוע ייאוש ותסכול הנובעים מציפייה לשינוי מיידי ומוחלט.
לימוד תנ"ך מגמת לימוד התנ"ך ועולמות האמונה
השיעור עוסק בבירור היחס הנכון ללימוד התנ"ך, מתוך הדגשה כי העיסוק בו דורש בסיס תורני עמוק של לימוד הלכה ועיון תלמודי כפי שמבאר הנצי"ב מוולוז'ין. בנוסף, מוסבר כי התנ"ך הוא ספר אמונה והדרכה לדורות שנועד לעצב את מבטנו על המציאות, ולכן יש לגשת אל פשוטו ועומק מדרשיו מתוך קומתם של חז"ל.
אורות המלחמה צמיחת ישראל מתוך חורבן המלחמות
פסקה ז' - ט'
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לגבי המלחמות העולמיות כמנוע אלוקי להריסת הרוע ולקידום תהליך הגאולה ותיקון העולם. מתוך משברי האומות, מודגשת החובה של עם ישראל להכיר בכוחותיו הפנימיים, לבנות את קומתו הרוחנית ולהוביל את האנושות אל יעודה.
שופטים סוד התשובה מתוך אהבה ושמחה
שיחת מוצ"ש פרשת שופטים
הרב עוסק במהותה של התשובה מתוך מבט פנימי ומרומם, המתמקד בקרבת ה', בביטחון ובשמחה במקום בפחד וחרדת הדין. דרך תורתו של הרב קוק ופרשות השבוע, מבאר הרב את תהליך ההתקדמות הכללי של עם ישראל בדורנו ואת הפיכת התשובה לכוח של גאולה ובניין.
מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק גדולת מרן הרב: תורה לשמה
מתוך אזכרת הראי"ה קוק תשפ"ו
הרב עוסק בדמותו המרוממת של הראי"ה קוק זצ"ל ובשאיפה לגדלות בתורה וברוחב דעת כהכנה לתיקון האומה והקמת הסנהדרין. מתוך התבוננות בעוצמת לימוד התורה לשמה ובאירועים ההיסטוריים שחווה הרב, מתבאר כיצד דווקא מתוך הקשיים והמצר צומחת הישועה הגדולה.
מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק מבית הקברות לתחיית הקודש
מתוך אזכרת הראי"ה קוק תשפ"ו
הרב עוסק בהבנת תהליך הגאולה ותחייתו של עם ישראל מתוך מצב ה"מוות" והחידלון של שנות הגלות. דרך משנתו של הרב קוק, מואר המבט התורני העמוק החושף כיצד גם בתהליכי התחייה החומריים והחוליים טמון ניצוץ נשמתי פנימי של קודש.
מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק מקדשו הפנימי של מרן הרב
מתוך אזכרת הראי"ה קוק תשפ"ו
הרב עוסק דמותו הענקית של הרב קוק זצ"ל, שחיבר בין עולמות ההלכה, האגדה, המחשבה ועומק הרגש מתוך קדושה עליונה ואהבת ישראל אינסופית. דרך תיאורי גדולי דורו וכתביו, מתבארת השקפתו הייחודית על תורת ארץ ישראל, תהליכי הגאולה ותפקידם של תלמידי חכמים בהבאת שלום ואיחוד לעולם.
לנתיבות ישראל סוד התשובה והתחדשות הבריאה
לנתיבות ישראל א' , מאמר ז'
הרב עוסק במהותן העמוקה של התורה והתשובה שקדמו לעולם ומהוות את התוכנית הפנימית והכוח המניע של המציאות כולה. דרך משנתו של הראי"ה קוק מובהר כי התשובה אינה רק תיקון חטא נקודתי, אלא תהליך מתמיד של התחדשות והתקדמות אינסופית לעבר השלמות האלוקית.
בית הרב קוק למה הרב קוק כל כך פופולארי?
מבט אל דמותו של הרב קוק: השילוב הנדיר בין גאונות ליטאית, עומק חסידי ונפש פיוטית. כיצד הרמונית הניגודים והיצירה הכוללת בכל חלקי הפרד"ס מעניקות תורה חיה ומחוברת לנפש הלומד. על הסוד שהפך אותו ל"הרב" בה' הידיעה ולנושא הלימוד המבוקש ביותר בעולם התורה כיום.
