ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- ויקהל
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יוסף בן שמחה
עליה להר הבית בזמן הזה
קראנו השבת את פרשת ויקהל, פרשה שעוסקת בבנית המשכן. אני רוצה לספר לכם שלפני כמה שבועות ביקר אצלי רב שעוסק הרבה בעניין העלייה להר הבית ופועל על מנת לבטא בנחרצות שהר הבית שלנו. הוא סיפר לי על מה שקורה בהר הבית: הערבים בונים שם אולמות ומקומות תפילה שלהם והורסים כל זכר לדברים הקשורים לבית המקדש. הוא אמר לי שלפי דעתו חייבים לעלות לכל המקומות, אפילו להיכנס למקום קודש הקודשים, וזאת על פי ההלכה בעניין בניין בית המקדש. כשבונים את בית המקדש אם אין פועלים טהורים, יכולים לעבוד במקום המקדש פועלים טמאים ואפילו גויים ואפילו במקום קודשי הקודשים, כי לצורך הבניה והתיקונים מותר להיכנס לכל המקומות. הוא רצה לומר שהיום זה גדר של בנית בית המקדש, כי לאט לאט העולם חושב כאילו הר הבית לא שלנו, בגלל שאנחנו לא מבטאים את הדרישה התקיפה שהר הבית שלנו, וכשהגויים טוענים שהוא שלהם, העולם הולך ומשתכנע שבאמת הדבר כך ויהיה לנו יותר קשה להחזיר את המצב לקדמותו. לכן לפי דעתו יש כאן גדר של בניין המקדש ומותר להיכנס לכל המקומות. היה מאוד מצער לשמוע את התיאורים של מה שמתרחש בהר הבית. המצב שבית המקדש חרב, ולא רק שהוא חרב אלא שנמצאים שם אחרים, ואנחנו מעוכבים מלבטא את שייכותנו אליו, הוא מצב מכאיב מאוד. הדברים שלו עוררו מחשבות רבות על הצורך להתקדם לקראת בניית בית המקדש. בפועל הוא רצה שאני אתמוך בעליה להר הבית אך אני לא יכול לשנות את דעתי כיוון שמורי ורבותי, הרב צבי יהודה והרב שפירא, היו בעמדה מאוד נחושה ותקיפה שלא זו הדרך, לא באופן הזה. עם כל האהבה להר הבית, לבית המקדש ולשאיפה העמוקה לבניית המקדש שהייתה בלבם, דעתם הייתה שעוד לא הגיע הזמן שנוכל להיכנס אליו, גם לא מהחשבונות והשיקולים האלה. אני סבור שגם אם הם היו שומעים את כל הטיעונים הם היו נשארים בדעתם. אם דעתם לא הייתה מנוגדת לזה אולי היה מקום להורות אחרת, אבל אני לא יכול להורות שלא כדברי רבותי, ולהמליץ לעלות להר הבית בניגוד לדברי רבותינו שקיבלנו אותם עלינו כרבותינו המובהקים, ואנו הולכים אחריהם.
מה צריך בשביל השראת שכינה
אבל המפגש הזה עורר אותי למחשבה. יש הרבה דרכים שאפשר ללכת בהם כדי שנזכה לבניין בית המקדש. העם צריך להיות מוכן לזה. השראת השכינה בישראל היא עליה למדרגה גבוהה מאוד וצריך הכנה רבה. כשאנו מתפללים שריבונו של עולם יבנה את בית המקדש אנחנו מתכוונים שנהיה ראויים להשראת השכינה, אם תרד שכינה כל כך עליונה ואנו לא נהיה מתאימים זה יכול לגרום לתופעות לא פשוטות, צריך להתאים את עצמנו לקדושה.
מה אומרת לנו הפרשה בעניין? "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר" (שמות לה, ד), משה מדבר אל כלל ישראל, כלל ישראל מקשיב, נענה לקריאה להביא תרומה ומביא די והותר "וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר" (שם לו, ז). כשהמצב יהיה כזה - זה המצב שבו יש אפשרות לבנות את בית המקדש, כאשר כל כלל ישראל מאוחד, כאשר יש מנהיג תורני כמו משה רבנו שפונה לכל ישראל וכלל ישראל נענה בהתלהבות. בית המקדש הוא לא מקום פרטי של קבוצה דתית זו או אחרת ואפילו לא של כל הקבוצות הדתיות ביחד. בית המקדש הוא בית של כלל ישראל, בית ה' שבנוי על ידי כלל ישראל וכל הכלל צריך לתרום ולהיות שותף בבניין בית המקדש. בית המקדש הוא מקום השראת שכינה בישראל. העובדה המכאיבה שהבית עדיין לא בנוי צריכה לעורר אותנו לעשות כל מה שאפשר על מנת שנגיע לכך שכלל ישראל ירצה את בניין בית המקדש. ראשית כל להיות מאוחדים סביב התורה ודבר ה'. המציאות דורשת את זה מאתנו, אי אפשר לסבול את המצב הנוכחי ולכן כולנו נרתמים לעשות כל מה שאפשר כדי להגיע אל המגמה הזאת. כל אחד מחויב לעשות את החלק שלו, אף אחד לא פטור. אנחנו חוזרים לארץ ישראל, ברוך ה', חוזרים להיות כלל. בחוץ לארץ התרגלנו לחיות מתחת לעול הגויים ושם לא היינו שותפים לכל המגמות והמטרות שלהם, עמדנו מהצד. בדרך כלל היחס אלינו היה משפיל ויחס של דחייה וממילא גם לא רצינו להיות שותפים, התרגלנו להיות אנשים שמנוכרים למלכות. אבל כשאנחנו באים לארץ ישראל אנחנו צריכים לפתח תחושה של שותפות על כל מה שקורה במדינה ובציבור, לא לעמוד מהצד אלא להיות חלק. יש לנו הרבה ביקורות ואנחנו לא מטשטשים אותן, אך עם זאת צריך לדעת לראות את הצדדים הטובים. ולדעת שזה אנחנו, עם כל הביקורת - זה לא 'הם', זה אנחנו. אם יש אחרים שהם לא בסדר זאת לא רק בעיה שלהם, כשבכלל ישראל יש חלקים לא שלמים הכלל כולו לא מושלם, כל החלקים כולם קשורים אחד בשני.
הקשר בין האדם לדור
אני רוצה להביא את דברי בעל ה"תולדות יעקב יוסף", שהיה מגדולי התלמידים של המגיד ממעזריטש ואחד מגדולי הצדיקים של החסידות. הוא מביא בתחילת הפרשה שלנו (ד"ה ונראה לי) את הילקוט שמעוני (רמז תח) הדורש את הפסוק "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה": עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת וכו'. אומר בעל ה"תולדות" שאדם צריך לכלול בעצמו את כל בני דורו וחטאם, כמו שהירושלמי במסכת תענית (ב, ז) לומד מדברי שמואל: "חָטָאנוּ לַה'" (שמואל א ז, ו) - שלבש שמואל חלוקן של כל ישראל. אדם צריך לשוב בתשובה עם כל בחינת דורו הכלולים בו בעצמו ואז הוא יוכל לומר מוסר בפני הציבור. זוהי כוונת הילקוט שמעוני: 'עשה לך קהילות', לך, כל מה שיש בכלל כולו יהיה כלול בתוכך, בתוכך יש את כל המעלות וגם את כל החסרונות. אם אדם מרגיש שותפות כזאת אל כלל ישראל, אז הוא יכול לדבר אל הכלל ודבריו יהיו נשמעים.
כל התלמידים בישיבה יהיו בעז"ה מרביצי תורה. אמנם בתפקידים שונים אבל כולם יהיו כאלה, ולכן כשניגשים אל הציבור צריכים לדעת להיות שותפים. לא להתנשא ולחשוב שאנחנו מצוינים ורוצים להשפיע על אלו שאינם מצוינים, ככה זה לא עובד. אם אדם לא מרגיש שותף לכל כלל הציבור והוא לא מרגיש ממש שהבעיות של האחרים הם גם שלו, הדברים שלו לא ישמעו. רק אם הוא ירגיש שותף ממש, רק אז הוא ידבר והדברים שלו יהיו נשמעים.
עד לאן אפשר לשאוף
בעל התולדות ממשיך (ד"ה בפסוק ויקהל) ומביא עוד רעיון, עד לאן, לאיזו מטרה האדם צריך לשאוף. על הפסוק: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר" (שמות לה, ד) רש"י מפרש שה' ציווה "לי לאמר לכם". בעל ה"תולדות" מסביר את הדברים ואומר שמשה מתכוון שכל ישראל יכולים לזכות למדרגה שזכה לה משה עצמו. מדרגת משה הייתה למעלה מכל הנביאים, וחכמים מציינים את ההבדל בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים, שכל הנביאים התנבאו בלשון "כה אמר ה'" ומשה התנבא גם בלשון "זה הדבר" (ספרי מטות, פיסקא קנג). "זה הדבר" זו מדרגה אחרת, משה יכול להצביע ולומר שזה הדבר, "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת" (במדבר יב, ח). לא כמו כל הנביאים שהנבואה שלהם עוברת דרך מסכים, משה רבנו שומע את דבר ה' וכאילו ריבונו של עולם מדבר מתוך פיו. כשהקב"ה אומר למשה שיאמר לבני ישראל: "זה הדבר", למעשה ה' ציווה למשה שיאמר לבני ישראל שהם יכולים להגיע למדרגת 'זה הדבר', למדרגת אספקלריא מאירה. לא רק למדרגה הגבוהה של הנביאים, אלא למדרגת משה רבנו ממש. השאיפה צריכה להיות גבוה מעל גבוה, מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב, למעשיו של משה רבנו. אנחנו צריכים להידמות לאבות ולרב, אבות האומה והרב, משה רבנו הוא הרב של כלל ישראל. כמובן שאי אפשר ביום אחד להגיע למדרגה הזאת, אבל צריך לשאוף לגדולות. כששואפים למעט מגיעים לפחות וכששואפים לגדולות מגיעים להרבה, לפעמים גם מגיעים למימוש השאיפות. אדם צריך לשאוף להיות שלם, כמה שאפשר להיות במדרגת השלמות.
דרך ההתמודדות עם יצר הרע
מכיוון שהזכרנו כבר את בעל ה"תולדות" והוא היום זה שנותן את השיחה בישיבה... יש דבר נוסף, נפלא מאוד שהוא אומר על הפרשה (ד"ה לבאר זה הנ"ל). בעל ה"תולדות" מביא משל כיצד הכי נכון להאמין ולעבוד את ה': משל למלך שהיו לו כמה וכמה מדינות בשליטתו, כולם היו נאמנים לו ובכל זאת הוא רצה לבחון עד כמה מידת הנאמנות אליו גדולה. לכן, הוא שלח גדוד מהצבא שלו שיתחפשו כאילו הם באים מארץ אחרת והם רוצים להילחם נגד המלך ולכבוש את המדינה. המלך רצה לבחון כיצד המדינות שלו יגיבו. המדינה הראשונה שמעה שמלך זר בא לכבוש אותם ויצאו במלחמה נגד הכובש, הם נאמנים למלך שלהם ולא רוצים להיות תחת שלטון אחר. המדינה השנייה אמרה שאין להם סיבה לעשות מלחמה, בין כה וכה מושלים עלינו ולא משנה לנו איזה מלך מושל, ולכן הם לא מצאו סיבה לעשות מלחמה. כשהגדוד בא למדינה השלישית, אנשי המדינה אמרו שהדבר נראה להם תמוה, איך יכול להיות שמישהו יבוא להילחם במלך שלנו - הוא מלך עצום השולט על כל כך הרבה מדינות, צריך לבדוק את העניין ואולי אלו שליחים של המלך עצמו שבאו לעשות לנו בחינה על הנאמנות למלך, כי אין סיכוי שמישהו באמת בא להילחם עם המלך. המלך שמח מאוד בתשובה של המדינה השלישית יותר מאשר עם תשובתה של המדינה הראשונה, גם המדינה הראשונה הייתה נאמנה אליו ועשתה מלחמה, אך יש הבדל בצורת הנאמנות. כך הנמשל. לריבונו של עולם יש הרבה מדינות והוא בוחן את נאמנותם של אנשי המדינות אליו. הוא שולח גדוד של "זרים" - "לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר" (תהילים פא, י), גדוד שמנסה לפתות את האדם על מנת שימליך על עצמו מלך אחר, ויכולות להיות דרכי תגובה שונות. יש אנשים שעושים מלחמה עם יצר הרע, נלחמים אתו בכל תוקף כדי לנצח אותו בגלל הנאמנות שלהם לקב"ה, ויש אנשים שמתבוננים ואומרים שגם יצר הרע הוא בריאה של הקב"ה, אין דבר בעולם שלא נשלט על ידי ריבונו של עולם. אם כך, גם את היצר הרע ריבונו של עולם שלח ולא שייך להתפתות על ידו, היצר בעצמו הוא שליח על מנת לבחון אותנו - בוודאי שלא נתפתה. זה הבדל בצורה של עבודת ה'. יש שעובדים את ה' במלחמות: תעניות וסיגופים, מלחמה נגד הגוף ונגד היצר, כובשים בכל הכוח את התאוות והיצרים על מנת שלא ליפול ברשת היצר הרע. אך יש אנשים שלוקחים את היצר הרע ועובדים אתו את ה', את הכול הם עושים לשם שמים בשמחה ובטוב לבב, הם יודעים שגם היצר הוא בריאה של ריבונו של עולם, ויחד עם כל התאוות והמשיכות, שלא אסורות, נעבוד את ה'. נאכל בשמחה בשבת ולא נפחד שמא יש כאן תאווה לגשמיות, נשתה יין כדי לשמוח בעבודת ד' - נהפוך את היצר הרע ליצר הטוב.
בעל ה"תולדות" מסביר על פי זה כמה פסוקים יפים: "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ" (שם קיח, ה), "מן המיצר קראתי י-ה" אני מכיר את ריבונו של עולם, זה הוא פה! וממילא אני מקבל בשמחה את הצרה וממילא הצרה מסתלקת, המצר נהיה מרחב כי זו צרה שריבונו של עולם עשה. "כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם" (שם, י), הגויים סובבים אותי, אבל אני רואה שזה בשם ה' ובכך אני מבטל אותם. הקב"ה רוצה לפתח את הכוחות של עבודת ה' בישראל ולכן הוא עושה מבחנים שונים, בוחן כל פעם מכיוון אחר כדי שלא ירגישו שזה מבחן. למשל, העבודה זרה של פעור, צורת העבודה הזו היא ללכלך את העבודה זרה וכמה שאפשר ללכלך יותר זו עבודה טובה יותר. אנשים יכולים לחשוב שזה מצוין, ללכלך את העבודה זרה. אבל לעשות כך זו עבודה זרה, כך עובדים אותה, זהו פיתוי שמבלבל. לפעמים יצר הרע בא כמו "צדיק", הוא אומר לאדם שעכשיו הוא לא יכול ללמוד תורה, בגלל שעשה עברות וכל עוד שלא יעשה תשובה ויהיה טהור, לא יכול ללמוד. היצר בא בתור צדיק אבל זוהי טעות, היצר מעכב בכך את האדם שלא יתרומם מהנפילות. היצר בא בפיתויים שונים, פעם אחת: "כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי" ועל כך אנו משיבים לו: "בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם", אחר כך: "סַבּוּנִי גַם סְבָבוּנִי" וגם על כך אנו מרגישים שזה בשם ה', גם את זה ריבונו של עולם עושה. היצר ממשיך: "סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים", המתיקות של הדבש, הפיתויים, אך גם אז: "בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם". צריך לזכור תמיד שהכול הוא בשם ה', הגיבור שכובש את יצרו יותר טוב מלוכד עיר, "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר" (משלי טז, לב. אבות ד, א). הגיבור נלחם ביצר הרע והארך אפים הופך אותו ליצר הטוב. במלחמה מבזבזים הרבה כוחות שהיה אפשר להשתמש בהם על מנת להתפתח, להתרומם ולעלות. כך אומר בעל ה"תולדות".
לימוד תורה באופן הנכון
אנו ממשיכים בפרשה: "וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן... וַיַּעַשׂ לוֹ זֵר זָהָב סָבִיב" (שמות לז, א - יא), על הפסוקים האלו אומרת הגמרא ביומא (עב, ב):
אמר רבי יוחנן: שלשה זירים הן: של מזבח ושל ארון ושל שלחן. ("של מזבח סימן לכתר כהונה ושל ארון סימן לכתר תורה ושל שולחן סימן לכתר מלכות שהשולחן הוא סימן לעושר מלכים", רש"י). של מזבח זכה אהרן ונטלו, של שלחן זכה דוד ונטלו, של ארון עדיין מונח הוא כל הרוצה ליקח יבא ויקח. שמא תאמר פחות הוא? תלמוד לומר: "בי מלכים ימלכו".
השולחן שייך למלכים, אבל בתורה המלכים ימלכו - התורה ממליכה את המלכים. הזר של הארון, הזר של התורה עולה על כל הזרים. הגמרא ממשיכה:
רבי יוחנן רמי: כתיב זר וקרינן זיר - זכה נעשית לו זיר לא זכה זרה הימנו.
התורה יכולה להעלות את האדם מעלה מעלה, אבל אם אדם ניגש לתורה בצורה לא נכונה - לא רק שהוא לא יעלה אלא הוא גם יכול להיפגע ולרדת. בתורה יש עוצמה גדולה ואדם שייגש אליה ללא מידות טובות ובלי כוונות טובות, אדם שרוצה להשתמש בתורה למטרות שלו - התורה נעשית זרה ממנו.
"מבית ומחוץ תצפנו", אמר רבא: כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם.
הארון שהוא נושא התורה היה מצופה מבית ומחוץ, לומר לנו: כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו - אינו תלמיד חכם. ההתנהגות של תלמידי החכמים צריכה להיות אמתית, נקייה וטהורה בלי הצגות. הביטוי 'שאין תוכו כברו' הוא ביטוי מעניין, לכאורה היה צריך להיות 'שאין ברו כתוכו', אם האדם מעמיד פנים וכלפי חוץ הוא לא כמו שהוא בפנים זה חיסרון. אך הגמרא אומרת ההפך. אולי באמת הגמרא מתכוונת בצורה זו, אדם שכלפי חוץ מתנהג בצורה מאוד יפה והתוך שלו לא כזה, צריך לתקן את תוכו שיהיה יפה כמו שהוא מציג. כל מי שעוסק בתורה וקל וחומר מי שמתגדל ועולה במעלות התורה חייב לפתח את המידות שלו, כל הזמן לתקן את עצמו וכל הזמן להשתפר. זוהי עבודה גדולה שצריך לעמול עליה, זה לא בא מעצמו. אמנם אם אדם לומד תורה ורוצה שהתורה תשפיע עליו, התורה משפיעה גם בלי שהוא יעבוד על מידה אחת מסוימת כי עצם הלימוד של התורה פועל על האדם בצורה כללית שיהיה אדם טוב יותר, רוחני יותר, ישר יותר, ובכל זאת צריך לעבוד על המידות. כל אחד בדברים שהוא יודע שחשוב שהוא יעבוד עליהם, ויראת ה' היא השורש של הכול. על כך הגמרא ביומא מאריכה ואומרת:
אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה ואין בהן יראת שמים. מכריז רבי ינאי חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתיה עביד.
חבל על אדם שאין לו דירה והוא בונה שער, אין לו לאן להיכנס מהשער הזה ואין טעם לבנות אותו. הגמרא מתכוונת לתלמיד חכם שאין בו יראת שמים, הוא בונה תורה שהיא כמו שער ואין לו לאן להיכנס, אין לו יראת שמים. מהגמרא יוצא כאילו יראת שמים היא דבר יותר עליון ויותר פנימי מהתורה. במסכת שבת (לא, ב) משמע קצת באופן אחר, שאדם שיש בו תורה אך אין בו יראת שמים אין לו שער להיכנס אל התורה. יש לו תורה אך אין לו דרך להיכנס אליה, כאן השער אל התורה זו יראת ה', "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'" (תהילים קיא, י) ולא להיפך. באמת אין סתירה בין שתי הגמרות, כי יש מדרגות מדרגות. "ראשית חכמה יראת ה'", בלי המפתחות הללו אי אפשר להיכנס לתורה אך דרך התורה אפשר להגיע למדרגה עוד יותר עליונה שרק על ידי התורה אפשר להגיע אליה. ממילא התורה נעשית שער ליראה העליונה של הדבקות העצומה בריבונו של עולם - אם אין חכמה אין יראה ואם אין יראה אין חכמה (אבות ג, יז), אחד מסייע לשני.
"מבית ומחוץ תצפנו". כמובן שעבודת ה' צריכה להיות ביראה ובאהבה כאחד. היראה היא כנף אחת, האהבה היא הכנף השנייה ואי אפשר לעוף עם כנף אחת. היראה והאהבה הם שתי הכנפיים והמצווה היא הגוף של המעשה. אם אדם רוצה להרים את המעשים שלו מעלה מעלה לגבהים עליונים הוא צריך את שתי המידות האלו, מידת האהבה ומידת היראה כאחד. אנחנו רוצים כל כך שבית המקדש יבנה בימינו, וכל מעשה טוב שאנחנו עושים זה השראת שכינה. בכל רגע של לימוד תורה וקיום מצווה יש שכינה כנגד האדם, אם אנחנו רוצים שהשכינה הגדולה תשרה בישראל כל אחד צריך להרבות הופעת שכינה בתוכו ולהיות כלי להופעת השכינה. אנחנו נעשה את שלנו וריבונו של עולם יעשה את שלו, כבר נאמר בזוהר (בראשית מ, א) שאם קהילה אחת תחיה בשלמות זה כבר גורם שיכול להביא את הגאולה השלמה שאנחנו כל כך מצפים לה, שנזכה שיבנה בית המקדש במהרה בימינו.
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
"בזאת התורה" - איזו תורה?
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
פיתרון יוסף לחלומו של פרעה
מסירות או התמסרות?
האם מותר להשתמש בתאריך לועזי?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
