(כז. תחילת פרק השוחט – כז: 8 שורות מלמטה)

א. המשנה – כמה סימנים

בהמה – רוב שני סימנים, עוף – רוב סימן אחד (ר"י – גם ורידים).
לשון "השוחט" (בדיעבד) – 1. על אחד בעוף. 2. על רובו.

ב. מניין לשחיטה מן הצוואר?

[את כל המקורות הבאים הגמרא דוחה: 1. דחיות מקומיות. 2. מניין נלמד את הפסולים בשחיטה. אלא זה הלמ"ס, ואח"כ מביאים לימוד אחר מאותם מקורות].

4. תני ר' חייא
(ויקרא א)
ו (בקר)- והפשיט את העולה וניתח אותה לנתחיה.
ח - וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים, את הראש ואת הפדר (=חלב) על העצים...
יב (צאן) - וניתח אותו לנתחיו ואת ראשו ואת פדרו, וערך הכהן אותם על העצים

ראש מלמד שלמרות שהותז (שני סימנים) ולא היה בהפשטה, עדיין צריך לערוך אותם. מכאן שהותזו.
[ועוד לימודים:
ראשו ופדרו (פסוק יב) – שהם קודמים.
פדר (פס' ח) - ששמים הפדר על מקום החת)]

5. האי תנא – דתניא
בסיכום של ענייני הקרבנות (סוף צו) - "זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים..." (ויקר יא, מו).

ר"א – מעוף לבהמה:
כמו שעוף הכשרו מהצוואר (מליקה ממול ערפו) גם בהמה.
אך לא ממול ערפו כי "ומלק את ראשו ממול ערפו" – דווקא בעוף,
זאת – שלא כשר בסימן אחד.

ת"ק – מבהמה לעוף:
שיש שחיטה בעוף.
זאת – שלא צריך שני סימנים

(כז: באמצע)

ג. סימן אחד בעוף

A. בברייתא הנ"ל – לת"ק – זאת – שלא צריך שני סימנים. לר"א כנראה יש מקור אחר.
B. תני בר קפרא – עוף נמצא בין בהמה (2 סימנים) לדגים (שום סימן) והוקש לשניהם ועושים פשרה – סימן אחד.
בדומה לזה, דרש עובר גלילאה – בהמה מהאדמה – 2, דגים מהים – 0, עוף מרקק (בוץ)– 1.

C. השלמות:

a. מניין שדגים בלי שום סימן -
הצאן ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף.
(ואמנם גם לגבי השלו כתוב אסיפה, אך כאן זה כתוב כתחליף לשחיטה).

b. מניין שעוף נולד מרקק

• ראיה מציאותית - יש לו קשקשים ברגליים.
• ראיה מהפסוקים - הקונטריקון הרומאי טען שיש סתירה:
  בפרק א - וַיֹּאמֶר אֱלקים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ... (כ),
  בפרק ב - וַיִּצֶר ה' אלוקים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ (יט).
  תשובות ר"ג:
  1. נברא מרקק (בוץ).
  2. נבראו מהמים, ובפרק ב עוף הוזכר רק כי האדם קרא לו בשם.