כי קרוב אליך הדבר מאד

"כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחֹקה הוא. לא בשמים היא לאמֹר מי יעלה לנו השמימה ויקחהָ לנו וישמענו אֹתה ונעשנה. ולא מעבר לים היא לאמֹר מי יעבֹר לנו אל עבר הים ויקחהָ לנו וישמענו אֹתה ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשֹתו" (דברים ל ; יא-יד).

דווקא פסוקים אלו של תורה נפלאים הם ודורשים הבנה, וכי קל לקיים את התורה? וכי קל כל-כך ללמוד את התורה?. והלא על התורה נאמר (ברכות סג:): "שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה - שנאמר (במדבר יט ; יד): 'זאת התורה אדם כי ימות באֹהל'". לימוד התורה דורש התמסרות והקרבה בלי גבול. ומדוע נאמר "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשֹתו"? אלא יש דרך שעל-ידה אפשר לגרום לכך שלימוד התורה וקיומה יהיו קרובים מאד אליו, ויוכל הוא לעמוד בהם בשלמות.

דבר התלוי בפיו ובלבבו - זו מצות קריאת-שמע, שיש בה קבלת עול מלכות שמים שלמה במסירות-נפש: "ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך", "אפילו הוא נוטל את נפשך" (ברכות נד., סא:). ואם אדם מקבל עליו פעמיים בכל יום את הנכונות למסור את נפשו ולא לעבור על המצוות שעליהן הוא מחוייב למסור את נפשו, שעליהן נאמר "יהרג ואל יעבור", החלטה וקבלה זו כשהיא נאמרת לא רק מן הפה ולחוץ, אלא גם מעומק הלב בכוונה ובנכונות מלאה, היא מקרבת את האדם בבת אחת לקיום התורה ומצוותיה מקל-וחומר. כי אם אכן אדם מוכן למסור את נפשו ולמות על קידוש ד' ולא לעבור חס-ושלום על התורה במקום שצריך למסור את הנפש, על אחת כמה וכמה שאדם מוכן להקריב פחות ממסירות-נפש. על אחת כמה וכמה שקל להתאמץ להתגבר על קשיים קטנים ולהקריב יותר זמן לתורה, יותר ממון למצוות ויותר מאמץ, שזה פחות ממסירות-נפש. הווי אומר, שכאשר אדם קורא את קריאת שמע בבוקר ובערב, קורא בפיו ומכוון בלבבו, כשהוא אומר "ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", ומתכוון לכל מילה, ולא עוד, אלא הוא אף מצייר לעצמו מציאות כזו שהוא כביכול נדרש למסור את נפשו על קידוש ד' ולקפוץ לתוך מדורת אש ולא לעבור חס-ושלום על עבירות שבהן נאמר "יהרג ואל יעבור", זה נותן לו כוחות עצומים להתמודד עם כל הקשיים שבקיום התורה והמצוות, והכל נעשה קרוב אליו מאד.

כך עשה רבי עקיבא כל ימיו, כדברי הגמרא שם, שכל ימיו היה מצטער מתי יבוא פסוק זה לידי ואקיימנו, והפסוק הוא "ואהבת את ד' אלקיך בכל נפשך" - "אפילו נוטל את נפשך". מדוע אמר שהיה מצטער ולא אמר שהיה מחכה ומצפה? אלא היה מתאר לעצמו את הייסורין של מסירות-נפש, כמה זה כואב להיות נשרף על קידוש ד', או יסורים אחרים כמו אלה שעברו על רבי עקיבא כאשר סרקו את בשרו במסרקות של ברזל. הוא היה מתאר בדמיונו את הייסורין של מסירות-נפש וקיבל אותם על עצמו באהבה. כל ימיו היה מצטער "מתי יבוא פסוק זה לידי" והתוצאה - "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחֹקה הוא. כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשֹתו" (הדברים על-פי דברי השל"ה הקדוש בפרק עשרה הילולים).