ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- עבודת ה', מצוות ותשובה
- קיום מצוות
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרה"ג יהושע יגל זצ"ל
הדברים נאמרו באוירה שבתית נינוחה, בסבר פנים מאירות ושמחות, (ואכן שיעור זה נקרא בפי אבא ז"ל "כשיחה של ליל שבת" אולי גם משום צניעותו היפה.)
אף שהדברים נאמרו בצורה קלה, כאמור - כשיחה של תלמידי חכמים אבא ז"ל התייחס גם לשיעור זה בכובד ראש, והיה שב ומעיין ביום שישי אחה"צ בדברים שהשמיעם לא פעם, והיה במתח כמו לפני כל שיעור שהיה אמור למסור.
גם כשאמור למסור דברים בצורה קלה לפני ציבור תלמידים בגילים ורמות שונות, נשאר נאמן לדרכו ולא היה מוכן לוותר על אמיתת הדברים ותמיד תמיד היה שקוע בעיון אמיתי וחדש בדברים שעליו למסור.
ה"שיחה של ליל שבת" כללה משא ומתן למדני, בהיר וקצר, - מרכזו: סברא למדנית, מתיישבת על לב כל אדם, סברא מאירה ושמחה. (לימים כשאבא ז"ל ייסרני על שאני מכביד על התלמידים, כינה שיעורים אלו כ"צימוקים" וחזר והפציר בי שאשמח תלמידי במיני "צימוקים" כאלה. אבא ז"ל לא שיער איזה מלאכת מחשבת היא רקיחת אותם צימוקים ולא אמד כמה כוחות הוא עצמו השקיע כדי לרוקחם).
*
הדברים שנערכו כאן הם מתורתו של אבא ז"ל שעסק בהם במסגרת ה"שיחות" שמסר אבא ז"ל בלילי שבת. בדברים להלן, כמו בכל ה"שיחות" גם ב"שיחה" זו – במרכזה סברא מאירת עינים, והבהרה מאלפת מניתוח הלכות שופר.
ומסקנה מרחיקת לכת מעיון בסוגיא בענין מצוות צריכות כוונה
הרב מוטי יגל
*
הרמב"ם בתחילת הלכות שופר פוסק, וז"ל: מצוות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה, שנאמר: יום תרועה יהיה לכם. ושופר שתוקעים בו, בין בראש השנה בין ביובל, הוא קרן הכבשים הכפוף.
א. האחרונים מביאים את דברי הרמב"ם בתשובותיו דהתקיעה אינה אלא יוצרת את החפצא של המצווה - הקול - אך גם התוקע אינו יוצא אלא ע"י שמיעת הקול, והרמב"ם מדמה את התקיעה והשמיעה לבניית סוכה ולישיבה בה.
כן מוכח גם מהמשנה ר"ה כז: ד"התוקע לתוך הבור אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא" דגם התוקע אינו יוצא אלא בשמיעתו; וכן נוקטים רוב הפוסקים, וראייתם מנוסח הברכה דאנו מברכים לשמוע קול שופר. הני רבוותא דפליגי סברי דנוסח הברכה הוא לתקוע בשופר, ואע"פ שמהמשנה מוכח דבעינן גם שמיעה אך התקיעה עיקר.
ב. האחרונים מקשים לשיטת הרמב"ם וסיעתו, דאם יוצאים בשמיעה בלבד יקשה מהא דשנינו דמי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתם, והרי השומע אינו זקוק כלל לחיובו של התוקע דהא יוצא ע"י שמיעתו, עיין בשאגת אריה, סי' ו', דהקשה מהא דחשו"ק אינם מוציאין. ואפשר לתרץ דמ"מ בעינן שמיעת קול שופר של חיוב. אך אכתי קשה מהא דאמרינן עד שיתכוון תוקע ושומע, ולמה בעינן כוונתו של התוקע ולמה לא יצא השומע בשמיעת קול שופר של מצווה.
בנוסח אחר מקשים האחרונים על מה דהרמב"ם מדמה את התקיעה ליצירת החפצא של המצווה דומה לבנית סוכה, א"כ למה חשו"ק אינם מוציאין אחרים בתקיעתם, והרי בסוכה שנינו (סוכה ח:) סוכת גנב"ך רקב"ש כשרה. פירוש סוכת גויים, סוכת נשים, סוכת בהמה וכו' היינו, דכל סוכה שנבנתה לשם שמושי סוכה כשרה אף שנעשית ע"י מי שאינו חייב בה, ואפי' ע"י גוי כשרה. ואילו התקיעה אינה אלא יצירת החפצא של המצוה כמו בסוכה, מדוע לא די, בכל תקיעה שתהיה ובלבד שתעשה לשם השמעת קול שופר, ואפי' ע"י מי שאינו בר חיובא ואפי' ע"י גוי. - עיין בספר יום תרועה על ר"ה כ"ט ע"ב.
לישוב הדברים יש להבחין בין מציאות הסוכה למציאות השופר סוכה משנעשתה, מציאותה מפרשתה, הסוכה בעלת משמעות קבועה וידועה. מה שאין לומר כן על קול שופר הנשמע, הקול כשלעצמו אין לו שום משמעות אלא אותה שיוצקים לתוכו, כתרועת נצחון, כתרועת מלחמה, ופעמים קול נסיגה ואסיפה, ואם הוא קול של מחנה זה או אחר. ופשוט א"כ שצריך קול שופר הבא ממחנה ישראל דוקא, ואין טעם לקיים מצוה בשמיעת קול תרועת עכו"ם, - שאין כח בשמיעה ליצוק תוכן לקול, ועל כן צריך לשמוע קול מצוה דייקא.
[ואשר על כן מצוה בתוקע יר"ש, ולו יכון השומע כל כונה נכונה וכי יוכל לתקן תקיעה שנעשתה בכוונה זרה, או דרך קלות ראש, ונמצא א"כ כוונת שניהם השומע והמשמיע מצטרפים להועיל לכוונת המצוה, והשופר של איל, הכפוף (המסמל כפיפות והכנעה) או הפשוט (המסמל תום ונשיאת עינים לשמים) מטביע חותם על הקול היוצא]
נמצא א"כ חידוש דבר שאף למה שנקטינן דהמצוה בשמיעה, התוקע שותף במעשה המצוה דמכוחו חשיב קול של מצוה, וגם יכול וצריך לייחד הקול למצוות השומע דייקא, ואין השומע יוצא בשמיעת קול שופר אלא לכשנתכוון אליו דוקא.
למתבאר מובן שפיר לשון המשנה כ"ט - חש"ו אין מוציאין את הרבים ידי חובתם. אף דמצוה בשמיעה גם התוקע שותף בעיקר מעשה המצוה. 1
*
אך שעדיין צריך עיון, לעולה מסוגית הגמ' ר"ה כח:-כט. שהדין שצריך כוונת משמיע להוציא ידי חובה את השומע, תלוי במחלוקת אם מצוות צריכות כוונה, וזה ודאי צ"ע, הרי סו"ס עושה המצוה הוא השומע, ואף שנתבאר שהתוקע שותף בעיקר מעשה המצוה, אבל קיום המצוה אינו אלא ע"י השומע בלבד מה מקום א"כ להלכה של מצוות צריכות כוונה אצל התוקע.
ואשר יש ללמד מזה, דמצוות צריכות כוונה אינו משום האדם מקיים המצוה שיקדש עצמו לעשית המצוה, אלא כדי שיקדש את המעשה לייחדו להחל עליו שם מעשה מצוה, כעין דין לשמה האמור בקרבנות, ס"ת תפילין ומזוזות, גט אשה וכדומה - כדי שתהה הישיבה בסוכה ישיבה דמצוה, וכדי ששמיעת קול השופר תהיה שמיעה של מצוה.
ומעתה י"ל דאלו בישיבת הסוכה כשמתכוון לישיבת מצוה סגי להחשיבה לישיבת מצוה. אבל בשמיעת קול שופר גם אם ישמע לשם מצוה, לא יחל על הקול ששמע שמיעת קול מצוה, וכמבואר שורשי הדבר לעיל, ולזה מועיל כוונת התוקע הבר חיובא להחשיב הקול היוצא על ידו ולייחדו לקול של מצוה של השומע, וכששומע לשם מצוה נמצא שם פועל של מצוה על שמיעתו.
[גם במוציא חברו בברכתו שהוא מדין שומע כעונה נפסק בשו"ע או"ח רי"ג ס"ג, שאין השומע יוצא ידי חובתו עד שנתכוון לצאת בה ידי חובה, והמברך נתכוין ג"כ להוציאו ידי חובתו. מקור הדין בב"י, עי"ש, ומשום מצוות צריכות כוונה. [האחרונים, פרמ"ג וברע"א שם, ועי' משנ"ב סימן ס' ס"ק י' ובביה"ל שם בד"ה וכן הלכה, ובביה"ל סימן רע"ג ד"ה וכגון שנתכון, דמשמע א"כ דעת השו"ע להכריע מצוות צריכות כוונה גם במצוות דרבנן, עי"ש, ודלא כמ"א].
נמצא, דלא סגי בכוונת מקיים המצוה להתכוון למצוה, אלא גם המוציא צריך לכוין למצוות השומע דייקא. וכנ"ל דהכוונה במצוה אין פעולתה באדם מקיים המצוה, אך שנצרכת כדי לייחד המעשה לשם מעשה מצוה, וכמבואר, כעין דין לשמה בקורבנות וכו', ולכן צריך גם כוונת המוציא לייחד הברכה למצוה של פלוני, דכוונת השומע לשם מצוה אין בה כדי לקבוע את הברכה כמעשה מצוה שלו, וצריך לכן את שותפות המשמיע לכך].
*
אמר הכותב: חידוש זה שנתבאר - בהלכה דמצוות צריכות כוונה - שהוא לייחד המעשה למעשה מצוה כעין דין "לשמה" האמור במקומו, אפשר לראותו מפורש בחידוש דין שחידש בעל "שאגת-אריה" בספר טו"א ר"ה כט., וכדלהלן.
ידועה הלכה שנאמרה בזבחים, דסתמא לשמן קאי. והיינו אף דמצוה בזבחים שישחטו לשמן, ואם שחטן שלא לשמן לא עלו לבעלים לשם חובה, מיהא מהא דאמרו אם שחטן שלא לשמן וכו' משמע הא סתמן לשמן קאי, כמבואר בגמ' ריש זבחים. היינו כיון שחל על הבהמה קדושת קרבן כדינה, כל עבודה הנעשית בה אף שלא ייחד לשם אותו הקרבן, מתקיים בו שפיר הלכה ד"לשמה" מאחר ששמו עליו כל מעשה שנעשה בו נמשך אחר ייחודו הראשון, ולא נעקר מה"לשמה" אלא כשעושה בפרוש לשם קרבן אחר.
מחדש הטו"א להעתיק דין זה דסתמן לשמן גם במצוות. ומעלה לדינא, באוכל בשר קדשים או בשר קרבן פסח, יצא ידי חובתו, אף שאכלו בלא כוונת מצוה כלל (וגם לא בנסיבות המצביעות על מעשה מצוה). לפי שבשר הקדשים הוא דבר מסוים העומד למצוותו, ואפי' במינו א"א לקיים המצוה אלא בו, עי"ש, אמרינן בו למצוותן קאי, דומיא שחיטת קדשים, שעלו למצוותן אף ששחטן סתמא, דסתמא לשמן הם עומדים.
מצאנו א"כ בטו"א תפיסה זו דמצוות צריכות כוונה אינה הלכה באדם העושה ומצד ענינו בחובת עבודת ה', אלא תנאי במעשה המצוה להחל בו שם מעשה מצוה כדין לשמה בקרבן.
ואף שודאי ראוי ונכון והוא ממטרות המצוה, שאדם יקדש עצמו בעשית המצוה לעשות רצון ה' ללכת בדרכיו לקיים התורה ואורחותיה, אך אינו ענין להלכה דמצוות צריכות כוונה.
^ 1.כד נדייק, גם בסוכה אף דאין צריך שתעשה לשם מצוה, וכדנתבאר שהמצוה היא לישב בסוכה ולא בבית והרי יושב בסוכה, ולכן אף שנעשה ע"י גוי כשרה, אך אותם סוכות שאינם עשויות לצל ולדירה וכגון שמסכך ע"ג פירות שלא יבואו צפורים לנקר או שמסכך לצניעות, אכן אינם מכונות בשם סוכה ופסולות כיון שהמצוה לישב בסוכה שנעשתה לצל דוקא אך בכוונה זו סגי וכנ"ל שהרי סוכה לפניך שנעשתה לחסות בצילתה, אך בקול שופר לא די להשמיע קול שופר, דקול כשלעצמו אינו מלמד כלום על משמעותו, וכנ"ל, וע"כ צריך לייחדו לקול של מצוה דייקא.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
