^ 1 . כך פסק רבנו יונה גירונדי בספר איסור והיתר, כלל נ"ט דין ל"ח, שאין לאדם להיכנס לספק סכנה כדי להציל את חברו מסכנה ודאית. וכן פסק הסמ"ע חו"מ תכו, ב, שו"ע הרב או"ח שכט, ח, והלכות נזקי גוף ונפש ז'. מ"ב שכט, יט. וכן פסק האג"מ יו"ד ח"ב קעד, ב, ובשו"ת ציץ אליעזר ח"ט, מה, ועוד. הסברה שאדם צריך להסתכן מעט כדי להציל את חברו, כשם שהוא מסתכן לצורך הצלת רכושו, מבוססת על הברייתא בסנהדרין עג, א, וכן הובא ברמב"ם ובשו"ע חו"מ תכ"ו. וכן הרחיב ובאר הרב אונטרמן ב"צומת התורה והמדינה", ח"ג ע' 319, ועיין במאמרו של הרב זילברשטיין באסיא ח"ז ע"מ 4.
^ 2 . כך היא דעת הבית יוסף חו"מ תכ"ו על פי בעל הגהות מימוניות בשם הירושלמי. לגבי שיטת הרדב"ז שהרחיב בביאור סוגיה זו בשתי תשובות חשובות, יש מחלוקת בין הפוסקים. ממה שכתב בח"ה סימן אלף תקפ"ב, רי"ח, נראה שדעתו שאדם מצווה להיכנס לסכנה כדי להציל את חברו, ובלבד שרוב הסיכויים שההצלה תצליח, כדעת השיטה השנייה. אולם יש שלמדו מהתשובה שבח"ג תרכ"ז שדעתו כשיטה הראשונה, ששם פסק שאדם אינו מחויב להסכים שיקטעו את ידו כדי להציל את חברו. ואפשר לומר שקטיעת יד רעה בעיני אדם יותר מאשר ספק סכנה שמירב הסיכויים להצליח, וכמו שכתב הש"ך יו"ד קנז, ג, שאיבוד איבר שווה למסירות נפש. עיין יחו"ד ג, פד, אג"מ יו"ד ח"ב קעד, ד, ציץ אליעזר ח"ט מה, מנח"י ח"ו קג. והרצי"ה קוק בלנתיבות ישראל ח"א ע' קיט, מוכיח מהתלמוד והרמב"ם שחייב אדם להסתכן ממש כדי להציל את חברו, והתנאי הוא, שיש ביכולתו להצילו.
לחשיבות העניין, יש לדעת שלכאורה נראה מדברי הפוסק הגדול רבי יוסף קארו שיש לו דעה שלישית, שלפיה אפילו אם הסיכויים שווים, חמישים אחוז שיצליח במשימתו ויציל את החבר, וחמישים אחוז שייכשל ואף הוא ימות, חובה עליו להסתכן כדי לנסות להצילו. אולם למעשה רוב הפוסקים חולקים עליו, וכפי שנראה מסתבר שאף לדעתו אין ההלכה כן, ונברר זאת מעט:
יסוד דברי רבי יוסף קארו מבוססים על התלמוד ירושלמי בתרומות סו"פ ח', ששם מסופר שרב אסי (יש גורסים רבי אמי) נתפס על ידי שודדים שעמדו להורגו. אמר רבי יונתן, יכרך המת בתכריכיו, (כלומר התייאש מלנסות להציל את חייו). אמר רבי שמעון בן לקיש, אני אלך לנסות להצילו, או שאצליח להרוג את השודדים או שהם יהרגוני. הלך ולבסוף הצליח לשכנע אותם לשחרר את רבי אסי. מכאן למד הפוסק הגדול רבי יוסף קארו, שאדם מצווה להיכנס לספק סכנה כדי להציל את חברו מסכנה ודאית. והיו שרצו ללמוד מכך שלדעתו אפילו אם ישנם סיכויים שווים, חמישים אחוז שיצליח במשימתו ויצא בשלום, וחמישים אחוז שאף הוא עצמו יהרג, אע"פ כן מצווה להציל, משום שהוא נכנס רק לספק סכנה ואילו חברו בסכנה ודאית. וכפי שריש לקיש עשה, שנכנס למצב שאו יהרוג או יהרג.
אלא שתחילה יש לפקפק האם אכן זוהי דעת הירושלמי, שהרי יתכן לומר שריש לקיש ידע בעצמו ששישים אחוז שיצליח להציל, אך כיוון שישנם גם כארבעים אחוז שייכשל ויהרג, אמר או שאציל או שאיהרג. וידוע שריש לקיש ידע כיצד להתמודד עם שודדים, כמבואר בגיטין מז, ב, וב"מ פד, א. בנוסף לכך אין הוכחה שהלכה כריש לקיש, אולי הדין כרבי יונתן שסבר שבמצב כזה אין לנסות להציל, ואמר "יכרך המת בתכריכיו". ועוד שמהבבלי סנהדרין עג, א, מוכח שאין להיכנס לספק סכנה כזה, כפי שמבואר בספר אגודת אזוב המובא בפתחי תשובה חו"מ תכו, ב, וכן כתב בשו"ת יד אליהו מ"ג. ועל פי זה כל שאר הפוסקים הורו שאין להיכנס לספק גדול כל כך של סכנה. ואם כן כדי שלא להרבות במחלוקת עדיף לפרש את הירושלמי באופן שאינו חולק על התלמוד הבבלי.
בנוסף לכך, הנצי"ב בהעמק שאלה קכט, ד, באר שאף לדברי הירושלמי אין חובה להיכנס לספק של חמישים אחוז סכנה, אלא שלדעת הירושלמי זה מנהג חסידות. ובשו"ת יד אליהו כתב שגם לדברי הירושלמי אין להיכנס לספק סכנה כדי להציל חבר, ושם נכנס ריש לקיש לספק סכנה כדי להציל את רב אסי משום שסבר שרב אסי גדול ממנו בתורה, ולפיכך רצה לסכן עצמו כדי להצילו. אבל במקרה רגיל, גם לפי הירושלמי אסור להיכנס לספק סכנה של חמישים אחוז כדי להציל חבר. ואף כשמדובר בהצלת תלמיד חכם גדול, אין זו חובה אלא מנהג חסידות בלבד, הראיה שרבי יונתן אמר "יכרך המת בתכריכיו".
נמצא אם כן שלא ברור כלל שהירושלמי אכן סובר שצריך להיכנס לספק שקול בסכנת נפשות, וגם על פי הסברה אין לחייב דבר כזה, ואף הב"י לא אמר אלא להיכנס לספק נפשות, ומסתבר שגם ארבעים אחוז סכנה נקראים ספק נפשות, ומסתבר שלכך התכוון ולא לסכנה של חמישים אחוז. בנוסף לכך אם כוונתו היתה לפסוק שאדם צריך להיכנס לסיכון של חמישים אחוז כדי להציל את חברו, מדוע לא כתב כן בספרו החשוב שולחן ערוך? על כן מן הדין שנאמר שלדעת רבי יוסף קארו, צריך להיכנס לספק נפשות כדי להציל חבר, אבל כל זה בתנאי שרוב הסיכויים נוטים להצלה. ולפיכך יש לנו שתי דעות ולא שלוש. ועיין במה שכתבתי בקיצור בכרך א' בהלכות פיקוח נפש סעיף 7, ששם כתבתי כפי הנראה לכאורה מהב"י והעיקר הוא כפי שמבואר כאן.
^ 3 . כך היא דעת רוב הפוסקים, וביניהם: אג"מ יו"ד ח"ב קעד, ד; הרב ישראלי שבילין תשל"ז; שערי עזרא חו"מ קכה; יחו"ד ג, פד; עיין הצבא כהלכה יד, ד. ועוד עיין תפארת ישראל יומא ח, ג; הנצי"ב בהעמק שאלה קכט, ד, כתב שמותר אף להיכנס לספק סכנה שקולה כדי להציל חבר. וכן נראה ממשפט כהן קמג. אמנם לציץ אליעזר ט, מה, משמע שאסור, אך כאמור רוב הפוסקים סוברים שזהו מנהג חסידות.