ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש מדורים כסליו

שלושה סיפורים, דרך אחת

מה עשה אדמו"ר הזקן עם קופסת הטבק שקיבל במתנה? * מדוע בתפילתו של החסיד החב"די, תלמידו של אדמו"ר הזקן, היו שינויים מיום ליום? * מדוע חשש רבנו הזקן שבעת היותו אסור במבצר בפטרבורג יתקבצו לשם גדולי תלמידיו? * וגם: מה נרמז בראשי התיבות של תאריך ההסתלקות – כ"ד טבת? * לרגל שנת המאתיים להסתלקות אדמו"ר הזקן בכ"ד טבת תקע"ג, שלושה סיפורים המבטאים את דרכו המיוחדת
הרב יואל כהןכסליו תשע"ג
1211
מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ סיפר, שפעם הביא אחד החסידים לאדמו"ר הזקן קופסת טבק מוכספת במתנה. אדמו"ר הזקן מיאן להשתמש בקופסה לשם הטבק, באומרו: "יש איבר אחד באדם שאינו בעל-תאווה, ורוצים גם אותו להלעיט בתאווה?!...", והשתמש במכסה הכסף המבריק של הקופסה כמראה לכוון את התפילין-של-ראש.
פעם סיפרו סיפור זה במעמד כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק (נכדו של אדמו"ר הזקן), והתבטאו שאדמו"ר הזקן שבר את המכסה מהקופסה. העיר אדמו"ר הצמח-צדק: "עניינו של הסבא לא היה לשבור. הוא לא שבר לא את עצמו ולא את הזולת. מסתמא המכסה היה מחובר לקופסה בחוט, והסבא הסיר את החוט המחבר, אבל לשבור הוא לא שבר". לאדמו"ר הצמח-צדק היה ברור בוודאות שרבנו הזקן לא שבר, עד שבגלל זה אמר בביטחון שהסבא לא שבר אפילו את הדומם, אלא רק הסיר את החוט המקשר.
הרבי זי"ע, באחת השיחות 1 , ביאר סיפור זה והפיק ממנו תוכן עמוק בעבודת ה':
אדמו"ר הזקן השתמש במכסה לצורך יישור התפילין על הראש. עניינן של התפילין הוא – לשעבד את המוח והלב לקב"ה. היה אפשר לחשוב, ששעבוד מוחו וליבו של האדם לאלוקות קשור בשלילת ובשבירת מציאותו. על כך אומר אדמו"ר הצמח-צדק, שאצל אדמו"ר הזקן לא היה עניין של 'שבירה' כלל. בגילוי פנימיות התורה, ובהסבירו את עניין אחדות ה', לא רצה רבנו הזקן לשבור ולשלול מאומה. לא את עצמו, לא את הזולת ואפילו לא את הדומם.
גם כאשר מדובר על ביטול ושעבוד הלב והמוח לה', אין זה עניין של שבירה. הכוונה האלוקית היא לא שהאדם ישבור את הלב והמוח, אלא שינצל אותם-עצמם בעבור האלוקות.
המשמעות של ה' אחד לפי ביאור החסידות – ש"אין עוד מלבדו" ממש והכול אלוקות – אינה שוללת את מציאות הנבראים, אדרבה, היא מרוממת ומגביהה אותם. מכיוון שאמיתת מציאותם היא הכוח האלוקי שבהם, הם מקבלים חשיבות. אין שום דבר בעולם שהוא חסר חשיבות; בכל פרט בבריאה יש כוונה אלוקית. כל נברא מבטא את כבודו של הקב"ה, לפי תכונותיו ומעלותיו המיוחדות לו.
כך צריכה להיות ההסתכלות על כל הנבראים שבעולם – שהם אינם סותרים חלילה את אחדות ה', אלא אדרבה, אמיתת מציאותם היא האלוקות שמהווה אותם, ומצד זה יש בהם כוונה ומטרה. זה תפקידו של היהודי – לגלות את המטרה האלוקית שבכל חלקי הבריאה, על-ידי כך שהוא מנצל את הנבראים לייעודם הנכון.
אלא שבכדי לנצל את הנבראים לייעודם הנכון, צריך להסיר את החוט המקשר בינם ובין הרע. דבר זה דורש יגיעה רבה. העולם נברא באופן כזה שהוא נראה לעינינו כיש ודבר נפרד מהקב"ה. הוא נראה כמחובר עם ה'קליפות' המעלימים על האלוקות. הרגשה זו על היהודי להסיר. הוא צריך להוריד את ה'חוט' המחבר בין מציאות העולם ל'קליפות'; לעבוד ולנתק את הנבראים מהרגשת הישות שבהם, לא לשברם ולא לשוללם. את הבריאה עצמה אין צורך לשבור. הבריאה היא דבר טוב, היא מגלה את כבודו של הקב"ה. האדם, בפיקחותו, צריך להבדיל בין הרגשת היש של הנברא לבין הטוב שבו. את הישות הוא צריך להסיר; ואת הטוב והתכלית האלוקית עליו למצוא ולגלות.
כמו-כן הוא בנוגע למציאות האדם – המטרה היא לא לבטל ולשלול את השכל וההבנה, אלא אדרבה, לגלות שכל מציאות השכל היא התהוותו מהקב"ה, וכל מטרתו היא – להבין ולהשיג ענייני אלוקות שלמעלה ממציאותו. זו התכלית שלשמה השכל נברא.
במילים אחרות: כאשר האדם תופס את עניין הביטול כשהוא לעצמו, בלי הרגשת תוכנו ומטרתו, אזי ביטול ושכל – הם שני הפכים; אולם כאשר אצל האדם נרגש למי הוא בטל, ומה מטרת ביטולו, הוא לא מחפש להישאר בציור חיצוני של הביטול והשפלות דווקא, אלא כל מבוקשו הוא להשלים את כוונת האדון. כאשר הביטול הוא מתוך הרגשת הקשר לקב"ה, כל מעיינו הוא לקיים את רצונו. ומכיוון שרצונו של האדון, הקב"ה, הוא שהיהודי ישתמש גם בשכלו לעבודת ה', הוא עושה גם את זה.
אם-כן דרישת החסידות לביטול ולקבלת-עול, אינה סותרת את ההבנה וההשגה. אדרבה, שני הדברים נובעים מאותה נקודה: האחדות האמיתית של הקב"ה דורשת, שעניין האחדות יאיר ויקבע בכל מקום, אפילו בשכלו ובמציאותו של האדם.
***
עבודה פנימית
מסופר על שני יהודים ידידים, שהאחד היה חסיד חב"ד תלמידו של אדמו"ר הזקן, והשני היה חסידו של ר' חיים חייק'ל מאמדורא (מתלמידי המגיד ממזריטש), וכל אחד מהם נהג בדרך העבודה כפי אשר הורהו והדריכו מורו ורבו. חסידו של אדמו"ר הזקן למד כל בוקר כמה שעות חסידות לפני התפילה, התבונן במה שלמד, ואחר כל זאת ישב להתפלל במתינות; לעומתו ידידו, חסידו של רבי חיים חייק'ל, התנהג בעבודת ה' על-פי דרך רבו, שעיקר הדגש אצלו היה על דביקות והתלהבות בעצם אמירת אותיות התפילה.
עובדה הווה, שאצל החב"דניק היו שינויים בתפילתו. לא כל יום הוא הצליח להתעורר מההתבוננות שבתפילה. היו ימים שבהם ההתבוננות הצליחה לעורר את הלב יותר והיו ימים שההתעוררות הייתה פחות. והנה הוא שם לב, שאצל חברו, חסידו של רבי חיים חייק'ל, התפילה בכל יום היא באותו האופן – בכל יום במשך כל זמן התפילה הוא מתפלל בחמימות ובהתלהבות רבה.
הדבר גרם לחסידו של אדמו"ר הזקן נפילת הרוח: מדוע תהא תפילתו פחותה מתפילתו של חבירו, תמה לעצמו. בהזדמנות הראשונה שנכנס ל"יחידות" אצל אדמו"ר הזקן, הוא שטח בפניו את הרהורי ליבו. הוא התאונן על כך שאצלו יש עליות וירידות בתפילה, בשונה מחברו המתפלל בכל יום בחמימות והתלהבות. הוא התבטא ואמר: "ער ברענט יעדער טאג!" (הוא "בוער" בתפילתו בכל יום).
ענה לו אדמו"ר הזקן: "ער ברענט? ר' חיים חייק'ל ברענט אין עם!". כלומר, הבעירה וההתלהבות בתפילה היא בכוח רבו ר' חייק'ל, לא בכוחות עצמו.
סיפור זה מבטא את ההבדל בין צדיקי חב"ד לצדיקים אחרים מתלמידי המגיד 2 : היו צדיקים שגרסו ש"צדיק באמונתו יֶחַיֶה" 3 – הצדיק מחייה ומרומם את מקושריו לדרגה בעבודת ה' שהם מצד עצמם אינם שייכים אליה; מה-שאין-כן בחב"ד גרסו "צדיק באמונתו יִחְיֶה" – הצדיק חי בעצמו ואינו מעלה את מקושריו בדרך ממילא. ישנה הדגשה ודרישה שהחסיד מצד עצמו יתעלה; לשם כך הוא צריך לעבוד בכוחות עצמו, ללמוד ולהבין עד שהדברים יחדרו בפנימיותו.
כאשר התגלות הנשמה האלוקית שביהודי היא רק מצד האמונה המאירה בו, אזי השכל שלו נשאר מחוץ לעניין. השכל מצד עצמו, ללא גילוי הנשמה, יכול להבין בדיוק ההיפך. אמנם המציאות בפועל היא שכאשר האמונה מאירה השכל אינו מפריע; אבל כל זאת מפני שהוא מתעלה מעל לשכלו וכביכול מתעלם ממנו. אך השכל מצד עצמו נשאר מנגד (וכך גם לגבי המידות המושפעות מהשכל – הן מצד עצמן נשארות מחוץ לעניין).
מה-שאין-כן כאשר האדם לומד ומתבונן בשכלו הוא את ענייני האלוקות, אזי מציאותו שלו עצמו נעשית שייכת לאמת זו. אמנם כאשר אדם עובד בכוחות עצמו להבין את האמת האלוקית בשכלו ולהחדיר את האמת הלזו בלבבו – ישנם שינויים. לא בכל יום הוא מצליח לעשות זאת בשלמות; יש עליות ויש גם ירידות. אבל בסופו של דבר התנועה היא לקשר את עצמו, את מהותו הפרטית, לאמת זו.
וכאשר גם בשכל חודרים ענייני האמונה וההכרה באחדות ה' המוחלטת, שבמהותם הם עניינים שלמעלה מהשכל, אזי השכל והמידות מצד עצמם מכירים בכך ש"אין עוד מלבדו".
וחשוב להדגיש: הלימוד החב"די אינו לימוד של שכל מוגבל, שכל השייך לגדרי העולם שבו יכולה להיאחז הנפש-הבהמית עם סברותיה. יסודה של חסידות חב"ד מתחיל בחסידות הכללית שגילה הבעש"ט, המגלה את נקודת היהדות, את האור-אין-סוף שלמעלה מהבריאה. התוספת בתורתו של אדמו"ר הזקן היא, שעניינים אלו עצמם נמשכים גם בהבנת והשגת השכל. אם-כן היסוד ללימוד ולהבנת דברי החסידות הוא האמונה שלמעלה מהשכל; אלא שעל-ידי הלימוד, גם בשכל יונחו העניינים שלמעלה מהשכל. חסידות חב"ד לוקחת את אותה בחינה בנפש שלמעלה מכל ההגבלות, וממשיכה ומגלה אותה בתודעתו של האדם עד שגם הנפש-הבהמית תבין ותסכים לזאת.
***
לא לשרוף את העולם
מסופר 4 , שטרם הובילו את אדמו"ר הזקן למאסר בפטרבורג, למבצר הנקרא "טאיינע סאוועט", הזהיר אדמו"ר הזקן שוב ושוב לבל יגיע לשם אף אחד מהחסידים (מלבד גיסו ר' ישראל קאזיק שעליו הוטלו משימות מיוחדות).
כאשר יצא אדמו"ר הזקן מהמאסר, הוא נימק את רצונו זה באומרו, שחשש מבואם של אחדים מגדולי תלמידיו, ובמיוחד החסיד ר' מיכל'ע, שבכוחותיהם הרוחניים ישרפו את כל ה"טאיינע סאוועט".
[דרך אגב, על החסיד ר' מיכל'ע מסופר הסיפור המופלא דלקמן, הנותן לנו קצת תיאור בגדולתו:
אירע פעם 5 שאחד מתלמידיו של ר' מיכל'ע נסע לליובאוויטש אל אדמו"ר הצמח-צדק. ר' מיכל'ע הפקיד בידיו של הבחור מכתב לרבי הצמח-צדק, אך הזהירו לבל יהין לפותחו. בתחילה התלמיד שמר על בקשתו, אך באמצע הדרך סקרנותו גברה ופתח את המכתב, ולמרבה הפלא הוא מצאו ריק!
כאשר הוא הגיע לבית המדרש בליובאוויטש, הוא נפל ונרדם על הספסל למשך זמן. תוך כדי שהתעורר מתרדמתו, הוא שומע את אחד החסידים קורא בקול גדול ושואל מי הגיע מביתו של ר' מיכל'ע והביא מכתב ממנו. מיד הוא ענה לגבאי שהמכתב בידו, והוא נקרא להיכנס מיד אל אדמו"ר הצמח-צדק. הוא נכנס באימה אל חדרו של הרבי שלקח מידיו את המכתב. מסיפור זה ניתן ללמוד על גדולתו הרוחנית של ר' מיכל'ע, חסידו של אדמו"ר הזקן (ואחר-כך של אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הצמח-צדק), שכתב מכתב שאדם רגיל אינו יכול לראותו!].
וצריך להבין: מדוע חשש אדמו"ר הזקן מכך שה"טאיינע סאוועט" יישרף? אם המקום אכן היה נשרף הוא היה יוצא לחופשי מיד והייתה נמנעת עוגמת הנפש של הישיבה במאסר, החקירות והדרישות, שנמשכו חמישים ושלושה ימים?
אלא שבכך בא לידי ביטוי החידוש של חסידות חב"ד: המטרה אינה לשבור ולבטל את מציאות העולם, אלא לפעול בתוכו. אם גאולת אדמו"ר הזקן הייתה באה על-ידי שריפת ה"טאיינע סאוועט" באופן ניסי, זאת אומרת שגאולתו, שתוכנה הוא התגלות והפצת מעיינות החסידות חוצה, אינה מצד גדרי הטבע אלא באמצעות שבירתם. באופן זה העולם עצמו היה נשאר מנגד לגילוי תורת החסידות, ולא זו תכלית הכוונה. זהו היפך תוכנה של התגלות החסידות!
לכן ביקש ודרש אדמו"ר הזקן שחסידיו הגדולים לא יבואו לפטרבורג. הוא לא רצה לגרום למצב של שבירת העולם לצורך גאולתו. הוא היה חפץ שהאישור מלמעלה להמשך הפצתה והתפשטותה של תורת החסידות, יבוא "בהסכמת" ומצד גדרי התחתון. זהו עניינה של החסידות: לגלות את האור-אין-סוף ש"אין עוד מלבדו" לא באופן השובר ומבטל את העולם, אלא בתוך ומצד גדרי העולם עצמו.
***
הפנימיות של שם אלוקים
ידוע שבאותיות השמות האלוקיים ישנם רמזים רבים המתבטאים גם בשינויי האותיות וחילופיהם. בפרי-עץ-חיים 6 מבואר בנוגע לשם א-ל-ה-י-ם, שכאשר מחליפים את אותיות השם באותיות הקודמות נוצר השם אכדט"ם: האות אל"ף אינה מתחלפת שהרי היא האות הראשונה ואין לפניה אות אחרת להחליפה; האות למ"ד מתחלפת באות כ"ף הקודמת לה; האות ה"א מתחלפת בדל"ת שלפניה; כך גם האות יו"ד מתחלפת בטי"ת שלפניה; והאות מ"ם סופית מתחלפת באות מ"ם רגילה 7 . ונמצא שהאות הראשונה והאות האחרונה – האל"ף והמ"ם – נשארים כמקודם 8 ; ואילו האותיות האמצעיות – למ"ד, ה"א ויו"ד – מתחלפות באותיות כד"ט, וביחד מורכבת המילה אכדט"ם.
ומבואר שם, שהאותיות כד"ט הם בגימטרייא ל"ג. דבר זה רומז לכך של"ג בעומר, יום הסתלקותו של רשב"י, הוא גילוי הפנימיות של שם אלוקים. וההסבר בזה: פנימיות התורה שגילה רשב"י מגלה את השורש הנעלה של שם אלוקים. על-ידי פנימיות התורה מתגלה תוכנו הפנימי של הצמצום וההסתר, הנובעים משם אלוקים 9 , שהם השורש להגשמה ולנחיתות של עולם-הזה.
ומבואר בלקוטי-לוי-יצחק 10 , שעניין זה נרמז גם ביום הסתלקותו של אדמו"ר הזקן – כ"ד טבת. ראשי התיבות של תאריך זה הם – כד"ט. ונמצא, שתאריך ההסתלקות של רבנו הזקן שייך אף הוא, כמו יום הסתלקות הרשב"י, לאותיות הפנימיות של שם אלוקים. יתירה מזו: השייכות בין האותיות כד"ט להסתלקות אדמו"ר הזקן היא לא רק בעניין הגימטרייא (כפי שזה בל"ג בעומר), אלא הדבר נרמז באותיות הראשונות של תאריך ההסתלקות.
דבר זה תואם להפליא לדברים שהוזכרו קודם: פנימיות התורה שגילה רבנו הזקן אינה התגלות אלוקית השוללת ומבטלת את הגבורות והצמצומים שבעולם-הזה, אלא היא מגלה את פנימיותו של העולם עצמו. כאשר מתגלה פנימיותו של שם אלוקים, הגבורות נמתקות משורשן והן עצמן נהפכות לחסדים.
זהו תוכנה של פנימיות התורה שהתגלתה בדורותינו בתורת חסידות חב"ד שייסד רבנו הזקן: לא לבטל את הגבורות שבעולם על-ידי ריבוי האור, אלא לגלות את האמת הפנימית של העולם עצמו.

הסיפורים ולקחיהם נדפסו בספרים "מועדים בחסידות" (עמוד 131) ו"סוגיות בחסידות" (עמוד 14) מאת הרב יואל כהן, שיצאו לאור בי"ט כסלו השנה בהוצאת "מעיינותיך". כאן מופיעים הדברים עם כמה הוספות.



אצל החב"דניק היו שינויים בתפילתו. לא כל יום הוא הצליח להתעורר מההתבוננות שבתפילה. היו ימים שבהם ההתבוננות הצליחה לעורר את הלב יותר והיו ימים שההתעוררות הייתה פחות. אבל אצל חברו, חסידו של רבי חיים חייק'ל, התפילה בכל יום היתה בחמימות ובהתלהבות רבה

בגילוי פנימיות התורה ובהסברת עניין אחדות ה', לא רצה רבנו הזקן לשבור ולשלול מאומה. לא את עצמו, לא את הזולת ואפילו לא את הדומם. מה שרצה רבנו הזקן הוא לא לבטל את הגבורות שבעולם על-ידי ריבוי האור, אלא לגלות את האמת הפנימית של העולם עצמו




^ 1.ראה לקוטי שיחות חלק ג שיחה לכ"ד טבת סעיף ד.
^ 2.ראה בעניין זה בלקוטי דיבורים ח"א קמא, ב.
^ 3.חבקוק ב, ד.
^ 4.ראה ספר התולדות אדמו"ר הזקן חלק ג עמ' 702 הערה 7.
^ 5.ראה באריכות בספר "התמים" עמ' עו.
^ 6.ראה בשער ספירת העומר פרק ז.
^ 7.וכיוון שבפועל ישנה מ"ם בסוף התיבה, היא הופכת שוב להיות מ"ם סופית, כמבואר בכ"מ.
^ 8.ראה בפרי-עץ-חיים שם: "אמנם מה שנתחלף שם א-ל-ה-י-ם, הן ג' אותיות אמצעית שהם כד"ט, כי אותיות א"ם, אינן מתחלפות".
^ 9.ראה פרי-עץ-חיים שם: "חילוף שם א-ל-ה-י-ם, מורה על התחלפות הדין לרחמים . . וז"ס בטחו בה' עדי עד, הוא שם אכדט"ם".
^ 10.ראה לקוטי-לוי-יצחק – אגרות קודש עמ' רמט ואילך. וראה גם בלקוטי-שיחות חט"ו עמ' 386, אודות השייכות בין כ"ד טבת להמתקת הגבורות בשורשן.

עוד בנושא כסליו

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il