^ 1. כאשר מותר למכור בית כנסת מותר גם לתתו במתנה (מגילה כו ע"ב, שו"ע או"ח סי' קנג סע' יא), ואף-על-פי שב"משנה ברורה" (שם ס"ק סח) כתב שזה דווקא כשיש אפשרות ליהנות מזה, כאן ישנה הנאה של הנצחת קרובי המשפחה. וכן כתבנו בשו"ת "במראה הבזק" (א תשובה כג) שהנצחה נחשבת לתמורה.
והנה על-פי המכתב המדבר על בעלים פרטיים של בית הכנסת משמע שאין מדובר בבית כנסת של כרכים. הגדרת בית כנסת של כרכים היא שבאים להתפלל בו משאר העולם ועל דעת כן נעשה, או שהשתתפו בבניינו אנשים משאר העולם, ראה תוספות מגילה (דף כו ע"א, ד"ה כיון דמעלמא), רא"ש (שם פרק ד סי' א) ובהגהות אשירי, ר"ן (שם ז ע"ב בדפי רי"ף ד"ה אבל) ורמב"ם (תפילה פרק יא הל' טז). מרן המחבר ("כסף משנה" שם סעיף ז) פסק כאפשרות הראשונה, שבתי כנסת של כרכים אסור למכרם (מגילה דף כו ושו"ע שם), אך גם אם היה בית כנסת של כרכים, כתב "מגן אברהם" (שם ס"ק יב) בשם מבי"ט שבית כנסת שאין מתפללים בו ניתן למכרו, ואף ש"חתם סופר" (או"ח סי' לא) פקפק בהיתר זה, הכריעו לקולא "משנה ברורה" (שם ס"ק לג), "אגרות משה" (או"ח א סי' נ), "יביע אומר" (ז או"ח סי' כד) ועוד.
ועיין עוד בשו"ת "במראה הבזק" (ב תשובה כ), שהוספנו טעם להתיר שכאשר יש במקום בית הכנסת מרכז הנצחה לקדושי ישראל שנהרגו בשואה על-ידי הנאצים ימ"ש (כפי שמשתמע מנוסח המכתב) "מן הראוי לקבל את ההצעה בשתי ידיים", ועל כן מה טוב אם בהעברת הבעלות יוזכר במפורש העניין הזה, שמטרת השיפוץ היא להנציח את קדושי הקהילה. כמו כן ישנו חשש לחילול השם כאשר הגויים רוצים לשפץ את המבנה והיהודים הם שמתנגדים לכך ונותנים לו להמשיך להתפורר.
מובן שכל הדיון הזה הוא בהנחה שמטרת המשפצים אינה להשאיר את המבנה כבית כנסת, כפי שמשתמע מהמכתב.
^ 2. אף ששו"ע (שם סעיף ט) פסק שעל-ידי ז' טובי העיר ובמעמד אנשי העיר ניתן למכור אף לצורך זה, פסק "ביאור הלכה" (שם ד"ה ואם מכרוהו) שיש לחוש לשיטת הראב"ד החולק ואומר שאין זה מועיל, וכאן החשש גדול עוד יותר, שכפי שיתבאר לקמן לא ברור אם יש כאן גדר של ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, ועל כן אין מן הראוי לצרף לכך את דברי "אגרות משה" (ג סי' כח), שכשאין כלל צורך בבית הכנסת לתפילה או בדמיו לבנות בית הכנסת אחר מותר למקבל להסב אותו אפילו לתשמישים בזויים. ועיין עוד בשו"ת "במראה הבזק" (ב תשובה יח) מה הדין אם הורסים לגמרי את בית הכנסת ובונים מבנה חדש, ונראה שאין זה שייך כאן, כשהמטרה היא שיפוץ ולא הריסה.
^ 3. "אגרות משה" (או"ח ב סי' מה), שזה גרוע יותר מד' תשמישים הבזויים.
^ 4. כלי בית הכנסת הנם כבית הכנסת עצמו ("משנה ברורה" שם ס"ק לח), אך הארון והתיבה נקראים תשמישי קדושה, ש"ביאור הלכה" (סי' קנד ד"ה תשמישי קדושה) פוסק שלא ניתן להפקיע את קדושתם על-ידי מכירה, ועל כן אי אפשר לזרקם או להשתמש בהם שימוש אחר. ונתינתם כאן קלה יותר מנתינת בית הכנסת, כיוון שאין מורידים מקדושתו, וכבר פסק רמ"א (שו"ע או"ח סי' קנג סע' יא) שבאופן שלא מורידים מהקדושה ניתן להשאיל תשמישי קדושה. וכתב "ביאור הלכה" (שם ד"ה מותר להשאיל) שמספיק לזה רוב בני העיר או רוב הממונים, כלומר אין צורך לשם כך בז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, וגם לגבי נתינה ללא הנאה כתבו "מגן אברהם" (שם ס"ק כז) ו"משנה ברורה" (שם ס"ק סח) שמותר, כיוון שאין הורדה מקדושה, וממילא אין צורך בז' טובי העיר ובמעמד אנשי העיר, שהם נצרכים לשם הפקעת קדושה, וכאן אין מה להפקיע. וכל שכן בנידון שלנו, שללא הנתינה לא ישתמשו כלל בכלים הללו, ולאחר הנתינה יחזרו להשתמש בהם שימוש של קדושה.
^ 5. סברת הגרז"נ גולדברג היא שכל עוד לא משתמשים בהם אין תצוגה נקראת שימוש, ולא גרע מגניזה.
^ 6. יש לעיין באיזה אופן ניתן לתתו, שלדעת "מגן אברהם" (שם ס"ק כו) בשם רי"ף, רא"ש ור"ן מותר רק על-ידי ז' טובי העיר ובמעמד אנשי העיר, ואילו "פרי מגדים" מביא ("אשל אברהם" ס"ק כו) דעות שאינן מצריכות את מעמד אנשי העיר, וב"משנה ברורה" (שם ס"ק סו) הביא את ב' הדעות. ושורש המחלוקת מופיע בר"ן (שם ח ע"א בדפי הרי"ף ד"ה כמאן), עיין שם, ואם כן יש לדון אם ניתן לתת כאן את בית הכנסת, כיוון שאין כבר קהילה יהודית שיש לה בעלות על בית הכנסת.
ואף אם נאמר שיש כאן בית כנסת של יחיד, ש"ביאור הלכה" כותב במקרה זה (סי' קנ"ג ד"ה ויש מי שאוסר) שלכולי עלמא בבית כנסת יחיד שלו נחשב כז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, ייתכן שאף שהם הבעלים הרשומים ישנם עוד אנשים שעל-פי דין תורה היו ראויים לרשת את הבעלים, ולכן יש צורך לפנות לבית הדין באנטוורפן, שבתור עיר מרכזית משמש באופן טבעי כבית דין של שאר ערי הסביבה, והם האפוטרופוסים הטבעיים שרשות בידם לפעול מכוח בית דין, וגם מכוח הפקר בית דין הפקר; ועיין בשו"ת "במראה הבזק" (א תשובה כג), שם הובאה דעתו של הגר"ש ישראלי במקרה דומה של בית כנסת בכפר שבו אין יהודים באזור וינה, שלבית הדין של וינה יש סמכות כלפיו.
ואף שאין כאן מעמד אנשי העיר, והבאנו לעיל שיש מחלוקת אם יש בנוכחותם הכרח, ייתכן שלעניין זה היחידים החותמים נחשבים כמעמד אנשי העיר. וכן עיין בשו"ת "במראה הבזק" (שם), שכיוון שהמקום הוזנח לחלוטין ולא מסתבר ששוב יתפללו בו נפסק שם שאין צורך במעמד אנשי העיר. ויש לצרף לכך את דעת "אגרות משה" (או"ח א סי' נ; ג סי' כח) שבית כנסת שאינו בשימוש, ואף אין כלל צורך בדמיו כדי לבנות בית הכנסת אחר, פקעה קדושתו לגמרי, ואף שבט הלוי (ח סי' ל) העלה סברה כזאת לצרף לעניינו שם (אף שלמעשה לא הסתמך עליה לגמרי), ולכן נראה שיש להקל באופן זה.
אנו מניחים שהעובדות ידועות, אך גם אם לא, כיוון שהמכתב הוא מכתב נושא חותמת רשמית של פקיד בעירייה, מצאנו ש"אגרות משה" (יו"ד א סי' נה) התיר לסמוך על עדות ערכאות באיסורים, כיוון שאינם חשודים לשקר, וכמו שהתירו להשיא אישה על סמך עדות מערכאות ("חתם סופר" ג סי' מג, "שואל ומשיב" מהדו"ק א סי' קפח, "עונג יום טוב" סי' קל, "משיב דבר" ד סי' כג, "באר יצחק" אבה"ע סי' ה ועוד), והמקור הוא מהמשנה והגמרא בגיטין (דף י ע"א) שם מובא שערכאות של גויים לא מרעים את נפשם לחתום על שקר (ועיין על כך עוד בטור ובשו"ע חו"מ סי' ס"ח) ועל כן ניתן לסמוך על הנתונים שבמכתב.