בית המדרש
  • הלכה מחשבה ומוסר
  • לימוד יומי באמונה
  • ספר הכוזרי
קטגוריה משנית
undefined
4 דק' קריאה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

זהבה בת צבי

אֲבָל אֲדֹנָי הַנִּכְתָּב אָלֶף דָּלֶת נוּן יוֹד הֲרֵי הוּא כְּרֶמֶז אֶל דָּבָר, אַף עַל פִּי שֶׁבֶּאֱמֶת הוּא מְרוֹמָם מִן הָרֶמֶז, כִּי הָרֶמֶז הוּא לְצַד מְסֻיָּם. וְיֵשׁ שֶׁרוֹמְזִים אֶל הַדְּבָרִים הַנִּפְעָלִים מִמֶּנּוּ, הַמְשַׁמְּשִׁים לוֹ שִׁמּוּשׁ רִאשׁוֹן, כְּמוֹ שֶׁרוֹמְזִים אֶל הַשֵּׂכֶל וְאוֹמְרִים שֶׁהוּא בַּלֵּב אוֹ בַּמֹּחַ, וְאוֹמְרִים 'הַשֵּׂכֶל הַזֶּה' וְ'הַשֵּׂכֶל הַהוּא', וְאֵין רֶמֶז בֶּאֱמֶת אֶלָּא אֶל מַה שֶּׁנִּגְדָּר בְּמָקוֹם, וְאַף עַל פִּי שֶׁכֹּל הָאֵיבָרִים מְשַׁמְּשִׁים לַשֵּׂכֶל, הֲרֵי זֶה בְּמִצּוּעַ הַלֵּב אוֹ הַמֹּחַ, וְאֶל כֶּלְיוֹ הָרִאשׁוֹן רוֹמְזִים שֶׁהַשֵּׂכֶל שָׁם, כָּך רוֹמְזִים אֶל הַשָּׁמַיִם, מִפְּנֵי שֶׁהֵם כְּלִי מְשַׁמֵּשׁ בִּרְצוֹנוֹ גְּרֵידָא בְּלִי סִבּוֹת אֲחֵרוֹת מְמַצְּעוֹת בֵּינֵיהֶם, וְאֵין רוֹמְזִים אֶל דָּבָר מֵהַמֻּרְכָּבִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם כֵּלִים מְשַׁמְּשִׁים בְּמִצּוּעַ סִבּוֹת אֲחֵרוֹת מִשְׁתַּלְשְׁלוֹת עַד אֵלָיו, כִּי הוּא סִבַּת הַסִּבּוֹת, וְיֵאָמֵר: "הַיּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם", "כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם". וְיֵשׁ שֶׁיֵּאָמֵר עַל דֶּרֶך הַעֲבָרָה: "יִרְאַת שָׁמַיִם", "יְרֵא שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר" וּ"מִן הַשָּׁמַיִם יְרַחֲמוּ". וְכָך רוֹמְזִים אֶל עַמּוּד הָאֵשׁ וְעַמּוּד הֶעָנָן, וּמִשְׁתַּחֲוִים נִכְחוֹ, וְאוֹמְרִים כִּי הָאֱלֹהִים שָׁם, כִּי הָעַמּוּד הַהוּא שִׁמּוּשׁוֹ בִּרְצוֹנוֹ גְּרֵידָא, וְאֵינוֹ כִּשְׁאָר הָעֲנָנִים וְהָאִשִּׁים הַנִּקְרִים בָּאֲוִיר מִסִּבּוֹת אֲחֵרוֹת. וְכָך רוֹמְזִים אֶל "אֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר" אֲשֶׁר רָאוּהָ הֲמוֹן הָעָם, וְאֶל הַצּוּרָה הָרוּחָנִית אֲשֶׁר רָאוּהָ הַיְּחִידִים, "וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר", וְקָרְאוּ אוֹתוֹ "אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל". וְכָך רוֹמְזִים אֶל אֲרוֹן הַבְּרִית וְאוֹמְרִים עָלָיו "אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ", לְהֵרָאוֹת הַנִּפְלָאוֹת עִמּוֹ וְהֵעָדְרָן בִּלְעָדָיו, כְּמוֹ שֶׁקּוֹרְאִים הָעַיִן רוֹאָה, וְהַדָּבָר שֶׁרוֹאִים בּוֹ הוּא זוּלָתָהּ, רְצוֹנִי לוֹמַר הַנֶּפֶשׁ. וְיֵשׁ שֶׁרוֹמְזִים אֶל הַנְּבִיאִים וְהַחֲכָמִים הַחֲסִידִים, לְפִי שֶׁהֵם כַּכֵּלִים הָרִאשׁוֹנִים לִרְצוֹן ה', מְשַׁמְּשִׁים בִּרְצוֹנוֹ וְאֵינָם עוֹבְרִים עַל דָּבָר מִצִּוּוּיוֹ, וְיֵרָאוּ הַנִּפְלָאוֹת בָּהֶם. וּבִכְמוֹ זֶה הָרֶמֶז אָמְרוּ הַחֲכָמִים: "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא — לְרַבּוֹת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים". וְרָאוּי מִי שֶׁהוּא בִּכְמוֹ זֹאת הַמַּדְרֵגָה שֶׁיִּקָּרֵא 'אִישׁ אֱלֹהִים', תֹּאַר מֻרְכָּב מִן הָאֱנוֹשׁוּת וְהָאֱלֹהוּת, כְּאִלּוּ תֹּאמַר: הָאָדָם הָאֱלֹהִי. וְכַאֲשֶׁר יִהְיֶה הַדִּבּוּר עִם דָּבָר אֱלֹהִי שֶׁרוֹמְזִים אֵלָיו, יֵאָמֵר 'אֲדֹנָי', בְּאָלֶף דָּלֶת נוּן יוֹד, כְּאִלּוּ הוּא אוֹמֵר: אֲדוֹנִי, וְרוֹמֵז אֶל מַה שֶּׁיֻּגְדַּר בְּמָקוֹם דֶּרֶך הַעֲבָרָה, כְּמַאֲמַר "ישֵׁב הַכְּרוּבִים", וְ"ישֵׁב צִיּוֹן" וְ"שֹׁכֵן יְרוּשָׁלָיִם". וְרַבּוּ הַתְּאָרִים וְהָעֶצֶם אֶחָד, לְהִתְחַלֵּף מְקוֹם הַמְקַבֵּל, כְּהִתְחַלְּפוּת קַרְנֵי הָאוֹר וְהַשֶּׁמֶשׁ אַחַת. וְזֶה הַמָּשָׁל אֵינוֹ מַתְאִים לְגַמְרֵי, אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה הַשֶּׁמֶשׁ בִּלְתִּי מֻשֶּׂגֶת, וְיִמָּצְאוּ קַרְנֵי הָאוֹר, וְלֹא תֻּשַּׂג סִבָּתָן אֶלָּא בְּדֶרֶך הֲבָאַת רְאָיָה. ___________________________
כרמז אל דבר – שם זה אינו מבטא את המהות אלא רומז לה. כי הרמז הוא לצד מסֻים – הרמז מבטא הגדרה מסוימת. ויש שרומזים וכו' – לפעמים הפועל נקרא בשם הנפעל ממנו. המשמשים לו שמוש ראשון – נפעלים ממנו באופן ישיר. כליוֹ הראשון – המקום הראשון שבו ניכר ומופיע השכל. המרכבים – הנבראים שבארץ, המורכבים מיסודות שונים. עד אליו – אל ה'. דרך העברה – משל ומליצה. האשים – ריבוי של אש. הנפלאות עמו – בזמן שהארון נמצא. קוראים העין רואה וכו' – כלומר: אנו רגילים לומר שהעין רואה, אך באמת העין היא כלי שהנפש רואה על ידו. משמשים ברצונו – מגשימים במעשיהם את רצון ה'. וכאשר יהיה הדבור וכו' – כאשר אדם מדבר עם ה' בפני אחד מהדברים המציינים נוכחות אלוהית, הוא משתמש בשם אדנות. ורבו התארים והעצם אחד – הקב"ה מתואר בתיאורים שונים, אך עצמותו אחת. להתחלף מקום המקבל – התארים שונים מצד ההופעות השונות שנקלטות ע"י האנשים. קרני האור והשמש אחת – קרני השמש פועלים בצורה שונה בעצמים שונים, למרות שהם מגיעים ממקום אחד. בלתי משגת – מופשטת, ללא יכולת תפיסה רציונאלית.



ביאורים
שם 'א-ד-ני' הוא שם מיוחד. אנחנו משתמשים בשם זה כאשר הקב"ה מתגלה אלינו דרך תופעות או חפצים. כאשר הוא מתגלה אלינו בהתגלות נבואית אנחנו פונים אל אותה התגלות, אך בעצם מתכוונים לקב"ה בעצמו. למשל, כשאנו אומרים שצריכה להיות לנו יראת שמים, אין הכוונה שאנו צריכים לירא מהשמים בעצמם. כוונתנו היא שאנו צריכים לירוא ממי ששוכן בשמים, שהוא הקב"ה. אנו משתמשים בזה בשפה המדוברת פעמים רבות. למשל, כשאנו אומרים על אדם שהוא חסר גג כוונתנו שהוא חסר בית. אין כוונתנו למשמעות המילולית ולכך שיש לו בית ורק גג חסר מעל לראשו. דוגמה נוספת כאשר אנו אומרים שהעין רואה ודאי שאין העין הגשמית החומרית רואה, אלא הנפש שמפעילה אותה. כמו שהכינור לא מנגן מעצמו אלא יש כנר שמנגן בו.
אם כן, למה אנו משתמשים דווקא במילים הללו כביטוי למה שמסתתר מאחוריהם ולא באיברים או בחפצים אחרים? הסיבה לכך היא שהם האיברים או החפצים הכי קרובים למי שעומד מאחוריהם. למשל, כשאנחנו רואים מכונית, אפשר לומר שהקב"ה ברא את המכונית. אמירה זו היא נכונה מכיוון שה' ברא את האדם ונתן לו חכמה, ויצירת המכונית נובעת מהחכמה הזו. אך לא נאמר שה' מתגלה דרך המכונית, מכיוון שזו שרשרת סיבות די ארוכה. לעומת זאת, אנו אומרים שה' נמצא בשמים. השמים הם מעשה ידיו של הקב"ה ומכיוון שאין לאדם נגיעה כלשהיא בבריאתם נוח לנו לומר שהם בריאת הקב"ה ושהוא מתגלה בהם. כשאנו משתמשים בשם 'אדני' אנו פונים למלאכים או לאנשי קודש או לדברים נוספים שה' מתגלה דרכם באופן ישיר. אנו פונים לאותם דברים, אך מתכוונים בעצם לקב"ה שמסתתר מאחוריהם.

הרחבות
* האיסור והסכנה בהסתכלות למקומות רוחניים אסורים
הַצּוּרָה הָרוּחָנִית אֲשֶׁר רָאוּהָ הַיְּחִידִים, "וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר". בדברי חז"ל מצינו שאותה ראייה של יחידים מהווה דבר בעייתי, כשמגיע בשר ודם לראות דברים שאותם אסור לו לראות.
רש"י על התורה כתב על הסתכלות זו: "ויראו את אלהי ישראל נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה, אלא שלא רצה הקדוש ברוך הוא לערבב שמחת התורה, והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן, ולזקנים עד 'ויהי העם כמתאוננים וגו' ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה' בקצינים שבמחנה" [רש"י לשמות כד, י]. אדם המביט כביכול ל"אלוהי ישראל", מתחייב מיתה, וכדברי הקב"ה: "כי לא יראני האדם וחי" [שמות לג, כ].
בדומה לזה מצינו בדברי הגמרא: "תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס... בן עזאי הציץ ומת... בן זומא הציץ ונפגע... אחר קיצץ בנטיעות רבי עקיבא יצא בשלום". הסביר רש"י: "נכנסו לפרדס עלו לרקיע על ידי שם... הציץ לצד השכינה. ונפגע נטרפה דעתו" [חגיגה יד:].
אדם המביט במקומות שכאלה, עלול להגיע למצב של כפירה בשכינה וכמו שראינו בגמרא שם בעניין אחר, שקיצץ בנטיעות ואמר: "שמא חס ושלום שתי רשויות הן". וכעין זה קרה לאותם שעליהם נאמר שראו את הקב"ה, וכפי שדרשו חז"ל: "ותחת רגליו מלמד שהגיסו דעתן והשוו עליונים לתחתונים" [מכילתא דרשב"י כד, י].

שאלות לדיון
הברטנורא מפרש "ומשחקי בקוביא... פסולים לעדות, לפי שאין מתעסקין ביישובו של עולם ואין בהם יראת שמים " מדוע מי שמשחק בקוביה אין בו יראת שמיים? יש משחקים שמותר לשחק?
"אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא — לְרַבּוֹת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים" מהו תוכן היראה כלפי ת"ח? כמה תורה צריך ללמוד בשביל להיות תלמיד-חכם?
סרטונים קצרים מיוחדים
שיעורים פופולריים
שיעורים פופולריים
שיעורים חדשים
שיעורים חדשים
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il