^ 1. עיין ב"חוות בנימין" למרן הגר"ש ישראלי (ב סי' סח), במאמרו של הגרז"נ גולדברג ("תחומין" ה), במאמרו של הרב כלאב (שם), במאמרו של הרב עזרא ביק ("תחומין" ז) ובמאמרו של הרב יעקב אריאל ("תחומין" טז, וכן ב"אהלה של תורה" א).
^ 2. עיין בנספח לתשובה, נימוקי הגרנ"א רבינוביץ' לפסקו.
^ 3. השו"ע (אבה"ע סי' ו סע' ח) פוסק כרמב"ם (איסורי ביאה פרק יח הל' ג) וכרא"ש (יבמות פ"ו סי' ו), שגיורת אף שנתגיירה פחות מבת ג' שנים ויום א' אסורה לכהן מן התורה, ויש חולקים על כך (הראב"ד על הרמב"ם והרשב"א). ודברי החולקים לא נפסקו להלכה. במקרה של אם פונדקאית גויה שספק לנו מי האם, אם ביתה נישאת לכהן הבנים ספק חללים, ועל כן הם אסורים בכל איסורי הכהונה, ומאידך גיסא אסור להם לנהוג בשבחי הכהונה, כגון לעלות לדוכן ולתורה ככהן, וכן לפדות בכורות.
ונראה שגם לשיטת הראב"ד והרשב"א הבת אסורה, כמו שספק חלוצה אסורה לכתחילה (שו"ע אבה"ע סי' ו סע' א וב"חלקת מחוקק" שם) וייתכן שהדבר אף חמור מספק חלוצה, שהרי לדעתם איסור גיורת הוא מדברי קבלה – עיין בשו"ת "במראה הבזק" (ד תשובה קכד), בדיון בדעות שהאיסור הוא רק מדרבנן.
^ 4. הערת הגרז"נ גולדברג. עיין גם להלן בתשובה פה.

נספח: נימוקיו של הגרנ"א רבינוביץ

יש לדון במעמדו של בעל הזרע – האם הוא נחשב לאביו של העובר הזה? וכן במעמדה של בעלת הביצית – האם יש לראותה כאמו של העובר? ברם, שאלת מעמדה של בעלת הביצית היא הקובעת גם לגבי מעמדו של בעל הזרע, שהרי שנינו (קידושין סו ע"ב): "וכל מי שאין לה לא עליו ולא על אחרים קידושין הולד כמותה, ואיזה זה – זה ולד שפחה ונכרית". לכן אם האם היא הנוכרית, ברור שאין לעובר הזה אב. וכך פסק הרמב"ם (איסורי ביאה פרק טו הל' ד): "זה הכלל: בן הבא מן העבד או מן הגוי או מין השפחה או מן הגויה הרי הוא כאמו, ואין משגיחין על האב".
וראה ברמב"ם במקום אחר (חובל ומזיק פרק ד הל' ד): "היתה נשואה לגר... חבל בה אחר מיתת הגר – זכת היא בדמי ולדות, היתה שפחה או גויה בשעת הריון, ובשעת נגיפה נשתחררה או נתגיירה הרי דמי ולדות שלה". וה"מגיד משנה" (שם) פירש שרבנו כאן לשיטתו, שעובר ירך אמו. וכן פירש הרלב"ג בפירושו לתורה (פ' משפטים מהדורת ברנר וכהן עמ' 163 בשורש האחד-עשר): "ודמי הולדות לבעל, כשהיה לה בעל. כי התורה זיכתו לו בהם, ואולם אם מת הבעל יהיו דמי הולדות גם כן שלה... ולפי שהולדות הם כמו אבר מאבריה הנה יהיו דמי הולדות שלה".
וראה בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' קיו): "וטעמייהו דקראי בשפחה ונכרית דולדה כמוה, משום דשכבת זרע של ישראל במעיהן של אלו לכי מסרח גביל, כדאמרינן בתמורה (לא ע"א) בפרק כל האסורין גבי אפרוח של ביצה טרפה, והיינו דתנינן בסוף פרק אלמנה לכ"ג (סט ע"ב) הלך הבן ונכבש על השפחה דלאו שמה ביאה ואין כל בריה באה אלא מטפה שהיא טעונה הפשט צורתה הראשונה קודם שתלבש צורה אחרת, וההיא מיא דאסרוח בעלמא נינהו וגוף האם לא חזי לאהדורי לעובר אמלתא קמיתא, והוא הדין והוא הטעם בש"ז שלהם במעי ישראלית, דכיון שהסריחה בטלה מאליה והויא כעפרא. הילכך מדמינן לה לספנא מארעא כדאמרן, ועל כרחין בכל אלה ההרכבות הזרות שאין בהן קדושין לאלו ולא לאחרים ויש עברה חמורה עובר ירך אמו הוא יתום, ואין אב דליכא למימר בהו ברא כרעא דאבוהי".
הרואה יראה שמה שהוסיף "ויש עברה חמורה" אין זאת אלא מפני חומרת הנושא, אבל עצם הסברה נכונה גם אם יצויר אופן בלי עברה; בגלל שעובר ירך אמו אין משגיחין באב, והרי "הוא יתום ואין אב".
והנה, סברה זו בעצם מקורה כבר בגמרא וברמב"ם, אלא שבגלל השגת הראב"ד נחלקו הדעות בהבנת הרמב"ם, עד שהמהרש"ל ב"ים של שלמה" (בבא קמא פרק ז סי' ל) הסיק שהרמב"ם פסק שעובר איננו ירך אמו, על אף שהרמב"ם אמר בבירור להיפך בכמה מקומות. והוא תמוה מאוד.
כדי להעמיד את הדברים נעיין בקצרה בהלכות עבדים (פרק ז הל' ה): "הכותב לשפחתו המעוברת 'הרי את בת חורין וולדך עבד' – דבריו קיימין; 'הרי את שפחה וולדך בן חורין' – לא אמר כלום, שזה כמי ששחרר חציה". ומשיג הראב"ד: "א"א קשיא רישא אסיפא! סיפא קאמר דעובר ירך אמו הוא, אם כן רישא אמאי דבריו קיימין? אלא רישא דבריו קיימים דעובר לא ירך אמו הוא, וסיפא לא אמר כלום או משום דאינו בא לעולם או משום דאין העבד מקבל גט לחבירו מיד רבו שלו".
המקור לכך הוא ברמב"ם (תמורה פרק כה הל' א-ב), שהעמיד שם את טעם הדין משום עובר ירך אמו או עובר לאו ירך אמו. ולכאורה דברי הראב"ד מועתקים מן הסוגיה, ושמא בגלל זה כתב מרן ב"כסף משנה" (שם): "ודבריו אינם השגה אלא פירוש, וטעם ושפתים ישק". ואף זה גרם לכמה אחרונים להתלבט בדעת הרמב"ם. ואף שאיני כדאי, מכל מקום עצור מלין לא אוכל, ואחבמחכ"ת של מרן יש להציג את מקור פסקו של הרמב"ם ברי"ף (גיטין רמז תלז יב ע"א מדפי הרי"ף), ולהלן (שם רמז תע דף כא ע"ב), וזה אינו כסוגיה הנ"ל בתמורה. והנה הרמב"ם עצמו הקדים לתרץ את קושייתו של הראב"ד בפירוש המשנה (תמורה פ"ו מ"ה), שבה נחלקו חכמים ור' אליעזר אם ולד טריפה כשר למזבח, וז"ל: "ואם נטרפה בהמה זו כשהיא מעוברת – ר' אליעזר אומר, עובר ירך אמו הוא. ואין חכמים אומרים עליו כן לאחר יציאתו ופרישתו ממנה, ולפיכך הוא לדעתם מותר לגבי למזבח... ואין הלכה כר' אליעזר". הרי מבואר שלהלכה גם חכמים סוברים שעובר ירך אמו, אבל אין זאת אלא כל זמן שהוא בפנים; לאחר יציאתו לאוויר העולם, הואיל ויש לו חיות עצמאית הריהו ברייה בפני עצמה. על כשרות למזבח אין לדבר אלא אחרי שנולד ולא בהיותו עובר. כל זמן שהיה עובר, כיוון שהבהמה היא טרפה הרי כל איבריה הם איברי טריפה, אבל משפירש – כיון שאין בו בעצמו שום טריפות, כשר הוא למזבח.
מעתה הוא הדין והיא הסברה לגבי עובר של שפחה. כל זמן שהוא ברחם אמו הריהו כאיבר מאיבריה, דהיינו האיבר הפרטי אינו עבד, אלא כיוון שהוא איבר של שפחה ממילא כל איבריה הנם חלק משפחה, וכיוון שאי אפשר לשחרר חצי שפחה, אי אפשר לשחרר את העובר כל עוד הוא איבר מאיבריה. אולם לאדוניה יש זכות בשפחה גם על ולדותיה, שנאמר: האשה וילדיה תהיה לאדוניה. זכות זו אינה ניתנת למימוש כל עוד נמצא העובר ברחמה, שהרי אין כאן ולד כלל אלא איבר מאיבריה. רק כאשר תלד יזכה האדון בוולד, וממילא הוולד הוא עבד. מעתה אם אמר "את בת חורין וולדך עבד" לא ייתכן לפרש שמדובר שעכשיו יהיה העובר עבד, שהרי אין דבר כזה כלל. הכוונה היא שהאדון שומר לעצמו את הזכות שכאשר תלד הוולד יהא שלו. שמירת זכות זו אינה פוגמת כלל בשחרור השפחה, המשתחררת כולה – היא נעשית בת חורין, אבל ולדה יהיה לאדון מעת שתלד. בכך מובנת מחלוקת רבנן ור' יוסי בדרשת המקרא: לר' יוסי: "בזמן שהאשה לאדוניה ולדה לאדוניה, אין האשה לאדוניה אין ולדה לאדוניה". אבל לחכמים הפסוק מלמדנו שיש לאדון שתי זכויות: בעלות על האישה וזכות שילדיה יהיו עבדים כאשר ייוולדו – אבל שתי הזכויות יכולות להתקיים בנפרד בזמנים שונים.
נמצא שלהלכה הרמב"ם פוסק שעובר ירך אמו, כמו שכתב במפורש (שחיטה פרק יב הל' י; מאכלות אסורות פרק ה הל' טו; מעשה הקרבנות פרק א הל' יט; נזקי ממון פרק ט הל' א, שם פרק יא הל' יב ועוד).
עתה יש לעיין במעמד האם. ברור שאם באנו לדון באיזו אישה עובר זה נידון כאיבר מאיבריה, אין מקום להסתפק כלל שהוא כירך אמו הפונדקאית בלבד. הרי גם הביצית שתרמה האישה האחרת מוגדרת כפרש בעלמא, וכאשר הביצית המופרית הושתלה ברחמה של הפונדקאית, ביום הארבעה-עשר, בכך נעשתה איבר מאיבריה, וכך המשיכה לגדול עד שנעשית עובר. כמו שברור שהזרע של האב מתבטל ואין משגיחין באב מפני שעובר ירך אמו, כך גם הביצית מתבטלת ואין משגיחין בבעלת הביצית, והרי אפילו על ביצית מופרית כדרכה יחד עם הזרע אמרו (יבמות סט ע"ב): "עד ארבעים יום חשוב עובר כמיא בעלמא", ואחרי שגדל עובר זה הוא איבר מאיבריה של הפונדקאית.
כאשר מגיעה עת מלאת והעובר יוצא ופורש מאמו הרי הוא יוצא מגויה, ואיך ייתכן שתחול עליו קדושת ישראל? ודאי שצריך גרות כדין כל הבא לחסות תחת כנפי השכינה. מובן מאליו שיש אפשרות לגיירו על דעת בית-דין, אולם כל זה כדין שאר גרים.
וד' ינחנו בדרך אמת ולא נטעה בדבר הלכה.