^ 1.) מקור הדין הוא משנה במסכת אבות (פרק א משנה ח):
בן טבאי אומר אל תעש עצמך כעורכי הדיינין. וכשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים, וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאין כשקבלו עליהם את הדין.
מה פירוש הוראת האיסור להיות "כעורכי הדיינין"?
מצאנו מספר פירושים לכך:
א. הוראה למורה ההלכה לברר טעמי דבר ההלכה שנמסרו בבית המדרש. כך איתא במסכת אבות דרבי נתן (פרק י): "אל תעש עצמך כעורכי הדיינין כיצד מלמד שאם באת לבית המדרש ושמעת דבר או הלכה אל תיבהל ברוחך להשיב אלא הוי יושב ושואל באיזה טעם אמרו מאיזה עניין היה הדין או הלכה ששאלוני".
ב. איסור לתלמיד היושב לפני רבו לדבר ולפסוק את הדין לפני רבו. (רבנו עובדיה ברטנורא על המשנה באבות א, ח בפירוש השני).
ג. איסור לדיין לעשות עצמו כגדולי הדיינים לכוף בעלי דין שיבואו לפניו לדין. (רבנו עובדיה ברטנורא על המשנה באבות א, ח בפירוש השלישי, מופיע גם ברשב"ץ בפירושו למס' אבות 'מגן אבות').
ד. איסור לתלמיד חכם לגשת לדיין הדן בין שני בעלי דין שאחד מהם אוהבו, ולהטעים זכויות אוהבו לפני הדיין כדי שיהפוך לבו לטובתו ויזכהו. (רש"י כתובות נב ע"ב ד"ה כעורכי הדיינין, שטה מקובצת שם בשם תלמידי הר"י).
ה. פירוש קרוב לקודם: בני אדם המסדרין הטענות בערכאות בעבור הבעלי דינין לפני הדיינין ומלמד כל אחד הזכות שיכול ללמד על אותו שטוען בעבורו. (שטה מקובצת כתובות פו ע"א בשם תלמידי רבינו יונה).
שורש האיסור אליבא דשני הפירושים האחרונים הוא אחד. הבעיה הנוצרת ע"י עורכי הדיינין היא שכאשר עורכי הדין עומדים וטוענים עבור בעלי הדין, הדיינים אינם יכולים לשמוע ולהתרשם באופן ישיר משני בעלי הדין את טענותיהם ותשובותיהם, ויתכן שבעלי הדין עצמם היו טוענים טענות אחרות, ונמצאת מידת האמת לוקה. ההבדל בין שני הפירושים האחרונים הוא שלפי הפירוש הראשון האיסור הוא דווקא כשניגש לדיין באופן חד צדדי, ולפי הפירוש השני האיסור קיים אפילו במקום שגם לבעל דין השני יש עורך דין. מכל מקום, ישנו איסור לטעון טענות עבור בעל הדין. ברם, לפי שני הפירושים האיסור הוא לטעון עבורו דווקא בבית הדין במהלך דיון העשוי להטות את לב הדיינים, אך אין איסור ללמדו טענות מחוץ לבית הדין, כך שיוכל לבוא אחר כך לבית הדין וידע מה לטעון, משום שהדיינים שומעים אותו באופן ישיר ויכולים להקשות עליו ולבדוק את האמת שבטענותיו.
ו. איסור ללמד את בעל הדין מה לטעון בפני הדיין. ישנו חשש שמא בעל הדין ילמד לטעון טענה שתועיל לו בבית הדין ויטען אותה בבית הדין למרות שהיא טענת שקר. האיסור ללמד את בעל הדין טענות קיים אף שמשוכנע שהצדק בוודאי עם בעל הדין, וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה כאן:
"והזהיר מהדמות להם, רצונו לומר שילמד אחד מבעלי הדין טענה שתועילהו, ויאמר לו: אמור כך, או: הכחש באופן כזה, ואפילו ידע שהוא עשוק, ושבעל דינו טוען עליו בשקר לפי הכרע הסברה, אין מותר לו ללמדו טענה שתצילהו בשום פנים". (ראה גם הגמרא בשבת קלט ע"א "שפתותיכם דברו שקר, אלו עורכי הדיינין").
כלומר, אסור ללמד אחד מבעלי הדין לטעון טענה שתועיל לו בבית הדין אפילו שוודאי הצדק איתו. הסיבה היא שצדק מושג רק ע"י צדק, ואסור לטעון בבית הדין טענת שקר בכדי להשיג את הצדק, ועל זה נאמר "מדבר שקר תרחק".
לפי פירוש זה האיסור אמור דווקא כשידוע שהשואל הינו בעל דין המתכנן ללכת לדין תורה, וכן איתא בתשובות הגאונים (סימן מה).
ז. אולם נראה שיש פירוש נוסף. דין זה מופיע בירושלמי (בבא בתרא פרק ט ה"ד, וכן בכתובות פרק ד סוף הי"א) וזו לשונו: "ולא כן תנינא אל תעש עצמך כעורכי הדיינין, ומדר' חגיי בשם רבי יהושע בן לוי אסור לגלות ליחיד דינו? אמר ידע הוה רבי יוחנן דהיא איתא כשירה". הגמרא הירושלמית וכן הבבלית בכתובות (נב ע"ב) מספרות את הסיפור על רבי יוחנן שנתן עצה לקרובו כיצד יוכל להיפטר מחיוב תשלומי רפואה לאלמנת אביו, ולאחר שנתן את העצה התחרט רבי יוחנן ואמר "עשינו עצמנו כעורכי הדיינין". שואלת הגמרא: "מעיקרא מאי סבר, ולבסוף מאי סבר?", והגמרא משיבה: "מעיקרא סבר: (ישעיהו נ"ח) ומבשרך לא תתעלם, ולבסוף סבר: אדם חשוב שאני". כלומר, בתחילה סבר רבי יוחנן שיש לו מצוה לסייע לקרובו משום הפסוק "ומבשרך לא תתעלם", אך אחר כך התחרט משום שאדם חשוב כמותו שהנו תלמיד חכם גדול אם מסייע אפילו לקרובו נגרם חילול ה' מכך שנראה שמלמד את קרובו להערים.
הראשונים תמהים על רבי יוחנן, משום שבהמשך הגמרא מסופר על רבי יוחנן עצמו (שם נד ע"ב) שנתן עצה לקרוביו שיאמרו לאביהם לייחד קרקע למזונות אשתו שלא תפסיד את היתומים?
מתרצים הראשונים (מאירי שם נב ע"ב, נד ע"ב) שכל האיסור ב"עורכי הדיינין" הוא דווקא בנתינת עצה הבאה לעזור לקרובו להוציא ממון מאדם אחר, אך נתינת עצה כיצד לשמור על ממונו שלא יפסידו או שלא ינזק מותרת.
^ 2.) הרשב"ש בתשובה (סי' ר"ל) כותב כך:
"על כל מה שהעתקת לנו מלשון ספר המצוות הגדול בסי' רח במצוה ל"ת, שאסור לדיין לשמוע דברי בעל דין וכו' זו בידינו היא, ובפרק שבועת העדות ובפרק קמא דסנהדרין היא. ואנחנו לא עברנו על דברי רז"ל שכבר ידענו אזהרתם, ראינוה, חשבנוה, ועטרות לראשינו ענדנוה, ואינה ענין לזה. שהאזהרה אינה אלא לדיין, אבל אדוני אבי הרשב"ץ ז"ל וזולתו מהרבנים ז"ל אשר קדמוהו במקום הזה ובזולתו, כולם נדרשים לשואל להשיבו כפי שאלתו. והם אינם גוזרים שהדין כך הוא אבל אומרים אם הענין כך, הדין הוא כך. ודייני המקום יראו, אם השאלה אמת ידינו כפי התשובה, אי לא משכחי בה פירכא... ואילו עמדת על תשובת הרמב"ם ז"ל לר' פנחס הדיין שהיה בנוא אמון היה מתברר לך איך היו היחידים שואלים לו, והוא משיב להם, ומי לנו גדול ממנו. וכן נהגו גאוני עולם ורבנים וחכמים ז"ל, והמעלים עיניו מהם, הוא מכלל אוטם אוזנו מזעקת דל כדאיתא בפרק במה אשה. והמשיב להם קיים מצות ולהורות את בני ישראל".
בשו"ת עטרת פז (חלק א כרך ג - חושן משפט סימן ג) לאחר שהביא בארוכה את דברי הרשב"ש, סיכם וכתב:
"וחזינן מכלל דבריו אלה דס"ל שאפילו בעלי הדין יכולים לשאול ואין בזה שום חשש כיון שלא פוסקים לפי התשובה שעונה הרב הנשאל אלא בודקים את הדבר לדינא".
כיוצא בזה כתב מהרשד"ם בתשובותיו (חיו"ד סי' קנג):
"ואף על פי שתפס עליו שעבר על התורה שאמרו חכמים מנין לדיין שלא ישמע לאחד קודם שבא חבירו וכו', והפליג בפסקו שזה איסור תורה. כבר הראו לו חכמי שאלוניקי שהיה טועה טעות מפורסם, שלא אמרו כן בגמ' אלא למי שמקובל משתי הכתות אז אסור לשמוע לאחד קודם בא חבירו. אבל מי שנשאל מחכם על דין, דרך שאלה ראובן ושמעון אז פשיטא דלית ביה איסור לא מדאורייתא ולא מדרבנן, כלל ועיקר. כי מה לי זה החכם הנשאל או הפוסק העומד בקרן זוית שבא שם אותו דין מבורר. אלא שמכל מקום כשהוא על עניין ממון שבין אדם לחבירו, יש בו מידת חסידות שלא להשיב וטעם גדול יש בדבר. אבל בענין אפרושי מאיסורא אי בעי חד לידע לעצמו אי חייב אי לא, ליכא אפילו מדת חסידות".
מסכם העטרת פז: "מבואר מדברי המהרשד"ם שאף הוא סובר דהיכא דשוטחים לפני בעל השאלה את טענות ב' הצדדים, ליכא שום איסורא להשיב להם, דחשיב כאילו ב' בעלי הדין עומדים לפניו, ואולם עם כל זה בדיני ממונות ראוי ממידת חסידות להימנע מלהשיב אפילו לחכם השואל דרך שאלה ראובן ושמעון.
אמנם לפי דברי הרשב"ש הנ"ל חזינן, דלא רק שאין שום מידת חסידות להימנע מלהשיב אפילו בדיני ממונות. אלא חיובא ומצוה איכא להזדקק לדין זה, היכא דיודע המשיב שיצא איזה תועלת מדבריו לדינא. והעיד בגודלו שכן היה נוהג אביו רבינו התשב"ץ, וכן היה נוהג רבינו הרמב"ם, ושכן היה מנהגם של גאוני עולם, מצוקי ארץ וגאוני תבל, רבנים וחכמים מובהקים ז"ל בכל דור ודור. וכן מצינו מבואר מתשובת המבי"ט הנ"ל דנהגו גאוני עלמא להשיב תשובות בהלכה, בענין הנתון בדין ודברים בין שניים ואפילו בדיני ממונות.
יעויין גם בתשובת מהריב"ל (סי' קצה) שם מבואר שכל האיסור שלא להשיב וכו', זה דווקא כשהוא דיין שיצטרכו ב' בעלי הדין לדון לפניו, אבל אם לא יודע כלל שצריך לדון אותם, וכל שכן אם יודע שלא ידון אותם אין הכי נמי דשרי לשמוע רק צד אחד ולומר דעתו".
כל הפוסקים הנ"ל המתירים להורות ליחיד השואל, נקטו לדינא בפירוש "עורכי הדיינין" לא כפירוש האחרון אלא כאחד מו' הפירושים הראשונים.
^ 3.) בשו"ת אבקת רוכל (סי' פא) כתב מרן הר"י קארו:
ודע בשערים שאין דרכי להשיב לשואלים כי אם כאשר יבררו אותי השתי כתות לדיין, או כאשר אהיה נשאל מהיושב על המשפט, אבל כאשר תשאל כת אחת בלבד איני משיב כאשר למדנו מדברי הרא"ש והריב"ש בתשובותיהם.
ובתשובה אחרת (סי' קנח) כתב: "ועתה אני אומר שיש להיפלא על מה שנהגו מקרוב להשיב לכל שואל על דרך ראובן ושמעון כאילו היו הבעלי דינים בעיר שאין בה בית דין כאלו שתי הכתות בררו להחכם ההוא לדיין, וכבר ידוע מה שכתבו על זה הרא"ש והריב"ש שלא להשיב כי אם ליושב על המשפט כאשר יסתפק בדבר, וכן ראוי לצאת בעקבותיהם ולתקן גם אנחנו בהסכמה כולנו כן, ובזה כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום.
כלומר דעתו נוטה לאסור, אולם בשולחנו הערוך (חו"מ יז, ה) נמנע מלהזכיר איסור בזה והזכיר רק את האיסור לגבי הדיין עצמו ש"אסור לדיין לשמוע דברי בעל דין האחד שלא בפני בעל דין חבירו".
אמנם הרמ"א כן מביא את הדין וכותב: "הגה: ולא יכתוב שום חכם פסק לאחד מבעלי הדינין בדרך אם כן, או שיכתוב לו דעתו בלא פסק, כל זמן שלא שמע דברי שניהם, שמא מתוך דבריו ילמדו לשקר".
העולה מן האמור, שישנה מחלוקת הפוסקים האם לדיין מותר להשיב לשואל יחיד בדיני ממונות, כאשר משיב תשובה בלשון שאינה פסקנית אלא אומר שאם פרטי השאלה נכונים אזי התשובה כך וכך.
^ 4.) הפתחי תשובה (חו"מ יז ס"ק יא, טו) מביא אפשרויות נוספות להתיר הוראה ליחיד אף אם נקבל להלכה את הפירוש האחרון.
^ 5.) הרמ"א בתשובה (סי' קיב).
^ 6.) שבות יעקב (ח"ג סי' צט).
^ 7.) מהרש"ל בתשובה (סי' כד).
^ 8.) מהרשד"ם בתשובה (יו"ד סי' קנג).
^ 9.) כשם שמוסבר בירושלמי שזו הסיבה שרבי יוחנן לא חשש לתת עצה לקרובו משום שידע בו שהוא כשר. (וכן כתב בתשובת מעיל צדקה סי' נ"ג "אמינא פוק חזי רבני קשישאי דסמכי להשיב למי שהוא בדוק להו").
^ 10.) אם המשיב הוא אדם שאינו חשוב, כתב הב"ח (סי' יז סע' יב) שמותר דווקא לקרובו, אך התוס' יום טוב (מס' אבות) כתב שאפילו למי שאינו קרובו. כן כתב גם השלטי גיבורים (כתובות מה. בדפי הרי"ף) שמותר לתת עצה "ובלבד שלא יהא המייעץ הזה מן הדיינים, שאין לו לדיין ללמד טענות ותחבולות. והוא ממשמעות הש"ס שם בעובדא דקריבתא דרב נחמן", ולא הגביל ההיתר דווקא לקרובים. מכל מקום לכו"ע לאדם שאינו חשוב אין איסור לתת עצה לקרוביו. יסוד ההיתר הוא בתרתי: א. ישנה מצוה לסייע לקרובי משפחה "ומבשרך לא תתעלם". ב. קרובי משפחה אחת נחשבים כבעל דין אחד, ולכן נכללים בדין עביד איניש דינא לנפשיה (רא"ש בבא קמא ג, ג באשה המצלת בעלה).
^ 11.) זו לשון הפתחי תשובה (שם): "עיין בתשובת עבודת הגרשוני סי' מ"ז שהשיב לצד אחד בעניין באיזה מקום ידונו, וכתב הגם שגדולי ראשונים לא היו משיבים בדיני ממונות לאחד מן הצדדים, מכל מקום בנידון דידן אם אין אנו משיבים להתובעים לא ישיגו לברירת דיינים כי על דא הם מידיינים ויהיה שורת הדין נלקה כו', עיין שם. וכן עשה מעשה בתשובת שב יעקב [חו"מ] סי' ב' וסי' ג', ע"ש, גם בתשובת מים חיים חלק חו"מ סי' א', עיין שם". ויעויין גם באגרות משה לרב משה פינשטיין (חו"מ ח"א סי' ב) שכתב שאם אין בית דין הראויים לפסוק באותו מקום ויש חשש שיפנו לערכאות מותר להורות אף ללא שמיעת שני הצדדים.