(ל: במשנה למטה – לא: במשנה השנייה)

א. בעל חוב גובה למפרע או מכאן ולהבא:

A. במשכון –

ר' יצחק "בעל חוב קונה משכון" ("ולך תהיה צדקה") כבר בשעת ההלוואה, גם אם הלווה יפרע את החוב, עד שפורע שייך למלווה.

B. בנכס משועבד -

אם הלווה לא פרע בזמן:

אביי – למפרע

            ולכן אם המלווה בינתיים מכר או הקדיש – חל.

רבא – מכאן ולהבא.

(אך אם הלווה מכר או הקדיש לפני הגבייה, המלווה טורף מהלקוחות או פודה בדבר מועט מההקדש).

ב. קושיות על רבא:

(לא. רבע עליון)
A. על רבא –

רבא סובר כר"נ –
א הלווה ל-ב, ב' הלווה ל-ג', ואז ב' מת, ול-ב' לא היו קרקעות.
אם היתומים של ב' יגבו קרקע מ-ג', אותה קרקע תעבור ל-א'. למה? הרי זה כמו שהיתומים קנו קרקע, שהיא לא משועבדת ל-א'!

1.      לכאורה כי בעל חוב גובה למפרע כאביי, וזה נחשב שכבר האבא (ב') גבה הקרקע בחייו.

2.      אמנם הגבייה רק מכאן ולהבא, אבל הקרקע של ג' משתעבדת גם ל-א' בחיי ב', כר' נתן – "ונתן לאשר אשם לו".

[המקרה שאליו רבא התייחס:

יהודה (מלווה לראובן)

ראובן (לווה מיהודה, ומוכר קרקע לשמעון באחריות, ואז מת והשאיר יתומים, ולא השאיר עוד קרקע).

שמעון (קונה מראובן אך עוד לא שילם ולכן חייב לו כסף).

יהודה בא לשמעון לגבות את הקרקע, ושמעון נתן לו כסף.

רצח בר חמא - כרגע, שמעון חייב ליתומים כסף (על הקרקע), והיתומים (בשם ראובן) חייבים לשמעון כסף (אחריות על המכירה), אולם ליתומים אין איך לשלם (אין להם קרקע מראובן) ולכן שמעון ישלם והיתומים לא!

הפיתרון של רבא: שמעון ישלם ליתומים קרקע, ואז היתומים צריכים לשלם לשמעון באותה קרקע, כרב נחמן לעיל].

(לא. שליש תחתון)
B. ממשנתנו – דין משכון החמץ הולך לפי המלווה

משמע שבעל החוב קונה את המשכון למפרע (זה מובן לפי אביי, בהנחה שבאמת בסוף הלווה לא שילם והמלווה גבה את המשכון).

דחייה, המשנה מתאימה גם לרבא –

1.      הלווה הרהין את המשכון אצל המלווה (ואז גם לרבא נחשב כקניינו של המלווה, על פי ר' יצחק ש"בעל חוב קונה משכון").

(לא: רבע עליון)

דחייה – נכרי לא קונה משכון של ישראל, אז למה כשהחמץ אצל הגוי החמץ מותר בהנאה?

2.      במשנה מדובר שאמרו בפירוש שייקנה למפרע, ובזה מודה רבא לאביי[1].

C. לימא כתנאי: